בין ייהוד לאיבוד הגליל.

30 / 78

28
הוקמה בכנסת שדולה למען 2006 התחבורה הציבורית בתוך השכונות הערביות ברמלה ובשנת
.)2005 ; דאוד 2008 הערים המעורבות (בות'ניה
מבחן המציאות הישראלית מוכיח כי בכל הנוגע ליוזמות ולפעולות האקטיביות בעניינן של הערים
המעורבות, הדוגלים במה שמכונה חיזוק הצביון היהודי יתקשו לממש את יוזמותיהם, וידם של
המבקשים לקדם יוזמות של שילוב והטמעה לרוב תהיה על העליונה: יוזמותיהם יתקבלו ויזכו
לתמיכה משפטית, אקדמית, בין-לאומית ופיננסית (בעבר גם לתמיכה תקשורתית) החשש מקיטלוג
של מי שמבקש לשמור על רוב יהודי בעיר כ"גזען", "לאומן" ו"שונא ערבים" גובר ברבים מהמקרים
על קידום יוזמות לייהוד הערים או לשמירה על צביונן היהודי. גם מי שאינם נשמרים בלשונם,
נזהרים מאוד במעשיהם מחשש לקריירה שלהם, למעמדם, לקידומם וליחס החברה אליהם ולבני
.)2007 משפחתם אם יוצגו כגזענים ולאומנים (סופר
מערכת היחסים בין קבוצות אתניות ודתיות בעיר מעורבת אינה חייבת להיות מלווה במתיחות,
בחשדנות ובעוינות. מחקרים רבים מרחבי אירופה ואמריקה מצביעים על היטמעות של קבוצות
מיעוט דתיות במסגרת הלאומית הכללית ככל שהעיר מעורבת יותר (כדוגמת היטמעות פרוטסטנטים
Hahnבקלן, אורתודוקסים בוורשה (הפרבוסלאבית ברובה), מוסלמים במאלמו ובמרסי ועוד) (
). ברבות מהערים המעורבות מקודמות תוכניות רב-תרבותיות שתכליתן 2011; Legeby 2010
שילוב והטמעה. מחקרים שנעשו בקרב יישובים מעורבים (אתנית ודתית) שיישמו מדיניות של
שילוב והטמעה רב-תרבותית נמצאו מלוכדים יותר חברתית וקהילתית, סובלניים יותר וחזקים
יותר כלכלית מאשר יישובים מעורבים שלא יישמו מדיניות דומה לקידום מדיניות רב-תרבותיות
.)Binnie 2006; Elenevskaia and Fialkova 2011; Sandercock 1998; Wood 2004( עירונית
ברם, המקרה הישראלי מורכב יותר, שכן המיעוט הערבי אינו רואה בעצמו מיעוט אתני בלבד, אלא
(ערבי-פלסטיני) וככזה, רבים מהפרטים המרכיבים אותו, ושרואים בעצמם 17מיעוט אתנו-לאומי
פלסטינים, מתקשים להיכנס תחת המטרייה הלאומית הישראלית. במחקרם של אלפנדרי וקנדלפת
) נמצא, כי ככל שהשכונה (הם התייחסו לעכו) מעורבת יותר, כך יחסי השכנות בין הקבוצות 2006(
השונות טובים וקורקטיים יותר. יש להניח שבקרב ערבים הרואים עצמם כמיעוט אתני בלבד,
ההשתלבות במארג הישראלי בעיר היהודית צפויה להיות פחות מורכבת ויותר הרמונית, בהשוואה
.)2007 ; רכס2008 ; ח'מאיסי2012 לאלו הרואים עצמם כמיעוט אתנו-לאומי (ג'בארין
דגמים עירונים רב-תרבותיים, מוצלחים ואפקטיביים ככל שיהיו אינם מקבילה בת-השוואה לערים
המעורבות בישראל. המקרה הישראלי אינו נדרש להתמודד עם אימוץ קבוצות אתניות המבקשת
להיטמע בחברת הרוב בו, אלא עם קבוצות של ילידים ומהגרים ערבים הרואים עצמם כקבוצה
אתנו-לאומית נבדלת הדורשת להכיר בזכותה האתנית והלאומית להתאגדות והתארגנות, תוך
השימוש בצימוד הלשוני אתנו-לאומי מקורו באופן שבו תופסים את עצמם חלק מהציבור הערבי 17
הישראלי כמיעוט ערבי-פלסטיני ולא בהכרתו כמיעוט ערבי פלסטיני בעבודה זו. צימוד לשוני זה רווח
בשימוש בקרב חוקרי אקדמיה, אנשי עיתונות והוגים פרו-פלסטינים.