שינוע צהל בעיתות חירום

באמצעות מובילים אזרחיים, אשר הפכו, בשל תהליכי חקיקה אזרחית "לעולם הולך ונעלם" מהצד

האחר. בנוסף, נדרש הצבא לחפש פתרונות חלופיים כדי להגדיל את מאגר יכולות השינוע ומאגר

פתרונות השינוע של הצבא בעיתות חירום.

נשאלת השאלה מהי מידת השפעתו של צה"ל על התשתיות התחבורתיות-האזרחיות, שבהן הוא

תלוי בעת שינוע כוחותיו בחירום? בחיפוש אחר התשובה נמצא פער גדול מאוד בין האופן שבו

נתפס צה"ל לבין מידת השפעתו האמיתית על התשתית התחבורתית. כשנבחנה הסיבה לפער זה

התברר, כי בעבר היה לצה"ל חלק משמעותי בהשפעה ובביצוע התשתית התחבורתית במדינה.

עם חלוף השנים הפך צה"ל לגורם מגיב יותר ומשפיע פחות על התכנון התשתיתי של הכבישים.

במסגרת העבודה הנוכחית לא נמצאו הנסיבות שהביאו לכך, אך להערכתנו, השינוי המשמעותי

לצמצום ביכולת של צה"ל להשפיע על התשתית התחבורתית נובע משני תהליכים צולבים. מחד

גיסא, צמצום בתפיסת האיום הקיומי על המדינה אשר גרם לצרכים כלכליים, חברתיים ודמוגרפיים

שלה להיות מרכיב משמעותי יותר מאשר הצורך הצבאי. מאידך גיסא, צמצום המוטיבציה של צה"ל

להיות גורם "החותר למגע" בהקשר האמור לאור תג המחיר שנדרש לשלם בעידן המודרני שבו

"הכול עולה כסף". זאת ועוד, ייתכן שהסיבה לכך נובעת מכוחות שוק וכלכלה חזקים מאוד אשר

"הורידו את הציונות למחתרת" במילים אחרות, כל בקשה של צה"ל לשינוע או להתאמה הובילה

לתג מחיר!

ה היום רלוונטי

כך או אחרת, המבנה הגאוגרפי הבסיסי של המדינה לא השתנה, מכלול האיומים נרא

יותר מתמיד, ולכן קיימת חשיבות רבה לכך שבעת בניית תשתית כבישים לצרכים האזרחיים, יילקח

בחשבון גם הצורך הצבאי כחלק מצרכי המדינה ולא כחלק מהבעיה הפרטית של צה"ל. מכאן, שבעת

בניית תשתיות תחבורתיות במדינה ייחודית כמו ישראל, נדרש לוודא שתשתית הכבישים תתוכנן

ותיבנה בצורה היברידית, כזאת המסוגלת לתת מענה לשני הצרכים כאחד: הצבאי והאזרחי גם יחד.

בחלק האחרון של העבודה נשאלה השאלה, עד כמה ממצה צה"ל את כלל הפוטנציאל של התשתית

התחבורתית היבשתית האזרחית לצורכי שינוע כוחותיו בעת חירום? תשומת הלב בחלק זה הוקדשה

בעיקר למידת מיצוי התשתית היבשתית-המסילתית בארץ. התברר כי למרות המגבלות הקשות של

התנועה בכבישי ישראל ולצד הפיתוח המואץ של התשתית המסילתית בשני העשורים האחרונים,

לא היתה מעורבות משמעותית של צה"ל בתכנון התשתית המסילתית, אשר יכולה היתה אמנם לתת

מענה גם לחירום. מצאתי, כי צה"ל הדיר רגליו מעיסוק בנושא השילוב של רכבת ישראל בפעילות

השינוע בחירום באופן מודע. גם כאן, הסיבות אינן ברורות באופן מלא. אחדים ציינו, כי הצורך ידוע

ומוכר ואף הוגדר כחיוני ובכל זאת לא ידעו להצביע על הסיבה; אחרים הצביעו שוב על התקציב,

אשר היה הזרז המרכזי לניתוק המגע בין הרכבת לבין הצבא בהקשר החירום. האחרונים ציינו, כי