החברה החרדית בישראל

המשוואה היהודית שהתגבשה זה לא מכבר התערערה אפוא שוב, עם כניסתם של המשתנים

החדשים משתנים אלה היו קשורים ברובם בניסיונות של שלטונות רוסיה לבצע רפורמות בחברה

היהודית שבשטחי האימפריה הרוסית. אוכלוסייה זו מנתה יותר מ-5 מיליון תושבים, שהיו מרוכזים

ברובם על כורחם ב"תחום המושב". רובם ככולם היו נעדרי השכלה כללית, מעוטי יכולת והשתייכו

לתנועת החסידות. לשם מימוש הרפורמה העניקו השלטונות ליהודים זכויות מסוימות וחופש

תנועה ברחבי האימפריה. למן המחצית השנייה של המאה ה-91 התחילו יהודים להשתלב במנגנוני

השלטון השונים (אטינגר 9691; זלקין 0002).

תהליכי המודרניזציה בקרב יהדות מערב אירופה, שהקדימה בכך את רעותה מן המזרח ביותר ממאה

שנה, מצאו מסילות ללבם של צעירים ושל סוחרים, והם הפיצו את בשורת ההשכלה והחילון,

בעיקר בקרב בחורי הישיבות יוצאי תחום המושב. התחברות העיירה הקטנה והמוכרת (השטעטל)

באמצעות הרכבת לערים הגדולות תרמה לא רק לעליית הנגישות של העיר הגדולה ליהודי העיירות,

אלא גם לאינטראקציה עם החברה הנוצרית ולמודרניזציה. מנגד, החברה הכללית הרוסית, שאף

היא רכשה השכלה בהדרגה, ראתה ביהודים גורם הפוגע ברוסיה. מצב זה הוביל ליחס עוין מצד

האוכלוסייה הכללית ומקרב השלטון, שתוצאותיו היו לא פעם עלילות דם ופוגרומים (אטינגר 9691;

מיכאל 5002; זלקין 0002).

תגובת החברה היהודית למאורעות הללו לא הייתה אחידה. אמנם, רוב היהודים בחרו להגיב

בהסתגרות ובהתבדלות, שהתבטאו גם בהקצנה דתית, מחשש שהיהדות שנשתמרה זה מאות שנים

נמצאת על סף כיליון, אך מיעוט הולך וגדל פרש מהאורתודוקסיה ופנה לאחת מהדרכים הבאות:

חילוניות, לאומיות-ציונות, התבוללות והמרת דת ולזרם הרפורמי בדת (נדיר יחסית במזרח אירופה).

ככל שחלפו העשורים במאה ה-91 ונעו לעבר המאה ה-02, כך גברה תנועת הפרישה מן החסידות

והליטאיות (גרטנר 2891; סטניסלבסקי 3991; קידר 3791).

בסוף המאה ה-91 (1881-2881) שטף את ריכוזי היהודים באימפריה הרוסית, ובעיקר באוקראינה

של ימינו, גל פוגרומים רצחניים ("הסופות בנגב"). מאורעות אלה גרמו לשבר עמוק בחברה היהודית

וזירזו את התגבשות התנועה הציונית שכבר הייתה בחיתוליה, הגבירו את ההתבוללות, העצימו

את תופעת החילון וגם הביאו להקצנה דתית ולהתבדלות מרחבית. אלא שהפעם, המרחב הגאוגרפי

הרוסי שעבר את טלטלת המודרניזציה, ודרישת המשטר הרוסי שהיהודים ייטמעו בחברה הכללית

(שצעירים יהודים רבים נענו לה), לא איפשרו לחברה היהודית להתבדל. מנהיגי החברה החרדית, הן

הליטאית הן החסידית, הבינו כי הקהילות היהודיות לא יוכלו עוד להיאטם ולהסתגר במרחב הרוסי

ששינה את פניו – לא מפני הפוגרומים והתקיפות מידי האוכלוסייה המקומית ולא מפני הדרישה

של השלטונות לשינוי אורחות החיים היהודיים המסורתיים. לנוכח מצב זה, ועל רקע התגברות