החברה החרדית בישראל

סובלנות, בחרמות ובהוקעה מיידית. אמנם כבר בעת ההיא היו קבוצות של יהודים ויחידים שהיו

פחות מחויבים לפרקטיקות ההלכתיות, אך גם הם מצאו עצמם חייבים לנהוג לפי קודים דתיים

וחברתיים מסוימים במרחב היהודי, שאם לא כן, נידונו לגירוש ולסילוק מן הקהילה (בן-ששון

9691). תנועת החסידות שהופיעה על בימת ההיסטוריה באמצע המאה ה-81, ששורשיה ותהליך

התפתחותה יתוארו בהמשך הפרק, הולידה תגובת נגד בדמות תנועת המתנגדים (הליטאים), ששאפו

אף הם לשמר את ערכי היהדות כפי שעוצבו למן חורבן בית שני, בלא תוספות רוחניות וחברתיות,

שעלולות היו לדעתם להוביל לכיליון היהדות (אידל 0002; בקון ואחרים 8002; סמט 5002).

הופעתה של תנועת ההשכלה במאה ה-81 ובעקבותיה המודרניזציה בקרב יהודי מערב אירופה,

שסחפה רבים מצעירי יהודים במזרח אירופה, איימה על אורח החיים היהודי המסורתי לגווניו

(החסידי, השמרני הכללי והליטאי). המגע שנוצר בין ההשכלה והמודרניזציה לאורח החיים המסורתי

העמיד בפני ההנהגה היהודית סוגיה כבדת משקל, שחייבה אותה לנקוט עמדה ברורה ונחרצת: האם

על החברה היהודית לאמץ את הרוחות החדשות המנשבות באירופה ולהתאים עצמה אליהן, או

שעליה להתבדל ולהסתגר מחשש שהרוח החדשה וערכיה יערערו את האמונה וימוטטו את היהדות

המסורתית? עם זאת, נראה כי לא ניתן לקהילות היהודיות זמן למחשבה ולהתלבטות בין אפשרות

אחת לרעותה. הבחירה נעשתה מתוך דוחק והכרח המציאות. תנאי היסוד החברתיים-כלכליים

והפוליטיים ואף הגאו-דמוגרפיים שעמדו לרשות יהודי אירופה דחפו במידה רבה לבחירה באפשרות

להסתגר ולהתבדל. ואכן, בתקופה זו (אמצע המאה ה-81), רוב יהדות אירופה הייתה עדיין משוללת

זכויות יסוד, מנודה מהחברה הנוצרית, ויחס הסביבה אליה היה בעיקרו לא אוהד עד עוין ואלים.

חייהם של היהודים אופיינו ברמת חיים נמוכה, בשיעורי ילודה ותמותה גבוהים, בהיעדר השכלה,

בייאוש עמוק ובקיפאון חברתי ורוחני (אטינגר 9691; אטקס 8991; ברטל ופרנקל 5991; חדד 6002;

סמט 5002).

למצב זה קדמו כמה אירועים חשובים. באמצע המאה ה-71 חוו יהודי פולין פרעות קשות, המכונות

גזרות ת"ח ות"ט (8461-9461), שהיו תוצאה של מאבקים פוליטיים בתוך פולין. הפרעות עוררו

בקרב היהודים מיאוס במצב הקיים, והרצון לשינוי הפך לנחלת הרוב בחברה היהודית, שהנהגתה

הרבנית בימים ההם הייתה חלשה ונעדרת כוח מנהיגות. אחת התוצאות של מצב זה הייתה הנהייה

אחר השבתאות של שבתאי צבי ואחר כך אחר כת הפרנקיסטים של יעקב פרנקל (ראשית המאה

ה-81), שהיו במהותן תנועות דתיות מהפכניות. הן עוררו תקווה עמוקה בלב המוני היהודים

ששיוועו לשינוי, אך לבסוף הובילו לשברון לב ולמשבר אמוני גדול, שנבעו מהתאסלמותו של

שבתאי צבי (6661) ומקורביו, מביזוי היהדות ומהחרפת העוינות וגילויי האלימות כלפי היהודים

מצד האוכלוסייה המקומית והנהגתה (אידל 0002; בקון ואחרים 8002).