הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

205

הדרוזים – בין עדה לאום ומדינה

של הלוחמים הדרוזים, הפעם הם נחלו כישלון חרוץ. רבים מבני העדה נהרגו ונפצעו, מרבית

הכפרים נהרסו עד היסוד, וכישלון המרד נישל אותם מכל ההישגים שהיו להם. עם כיבוש

סוריה בידי בעלות הברית וצרפת החופשית בשנת 1491, התחיל למעשה תהליך עצמאותה

של המדינה הסורית ובשנת 6491 זכתה לעצמאות. ההנהגה הדרוזית הסכימה שאזור הר

הדרוזים ייכלל בסוריה, ובכך בא הקץ באופן סופי ומוחלט על חידוש אפשרי של "המדינה

הדרוזית".

בעת הבהרת הגורמים שהביאו לעצמאות הניהולית שניתנה לדרוזים ולסיומה המהיר חשוב

להדגיש, שלא הייתה זו תוצאה של פעילות יזומה של הדרוזים להקים מדינה. עם זאת,

אפשר להניח שלאירוע חשוב זה בחיי העדה למודת הסבל והרדיפות יש השפעה רבה על

התנהגותם הפוליטית ובפרט בכל הנוגע לשאיפות להקים מדינה. אף על פי שבהצהרותיהם

הפומביות על נאמנותם למדינות שבהן הם חיים, יש משום שלילה מוחלטת של רעיון זה.

בהתייחסו לשאלה אם המרד הדרוזי היה מרד עדתי או מלחמת שחרור טוען החוקר רואי,

כי המרד והמאורעות בסוריה שהתרחשו באותה עת היו צירוף מוזר במקצת של שני גורמים:

העדה הדרוזית בעלת המסורת של בדלנות מובהקת והתנועה הלאומית הערבית בעלת חזון

האימפריה הערבית. לדידו, עקב קוניונקטורה חולפת, בשלב מסוים של מאבקם הנפרד

התלכדו במרד זה שני גורמים אלה למאבק משותף. הניסיון לראות את המרד הדרוזי כמאבק

לשחרור לאומי וכביטוי הנובע מ"הכרה לאומית" או שאיפה לעצמאות לאומית הוא בעיניו

מוטעה. הטוענים זאת נסמכים לדעתו על הנחות מוטעות ומקישים מתולדות אירופה

המודרנית היקשים שאינם תואמים את תנאיו המיוחדים של המזרח התיכון. לטענתו,

האוטונומיה שממנה נהנו הדרוזים והבדלנות שאפיינה אותם לא היתה שונה בעיקרה מזו

שניתנה לעדות אחרות באזור, שכן ה"לאומיות" שיש הנוהגים להגדירה כשאיפה לעצמאות

ולריבונות המושתתת על ייחוד טריטוריאלי, תרבותי ולשוני כמעט שלא הייתה בנמצא

במזרח התיכון עד תחילת המאה ה-02, ובתקופה זו היא היתה בתהליך גיבושה.

בהתייחסו לשאלת הלאומיות אצל הדרוזים הוא טוען, כי בדיקת התנאים האובייקטיביים

מלמדת שחסר להם אחד מנתוני היסוד ההכרחיים לתנועה לאומית מודרנית, והוא ריכוז

טריטוריאלי. הוא אף מציין כי מלבד הבדלים מסוימים בדתם הם אינם נבדלים בתרבותם

ובלשונם מהערבים, וקובע כי מטרותיהם הפוליטיות של מנהיגי המרד הדרוזי לא היו

שאיפה לשחרור לאומי כלל ערבי או לעצמאות דרוזית מוחלטת, אלא למטרות של שמירת

הבדלנות והאוטונומיה של העדה בהתאמה לאינטרס של ראשי העדה הפאודלים (רואי,

7591). כפי שנאמר, גישה עקרונית זו מועלית גם כיום על ידי רבים מבני העדה. בהצהרות

1 בתמורה לתמיכתם בעצמאותה של סוריה הובטחה לדרוזים השפעה בפרלמנט הסורי. אלא שהמכסה של

שלושה מושבים שהוקצתה להם לא איפשרה להם יכולת השפעה.