45 / 47
45
יפה אמר ידידי שרון עזריאל: השלטון המקומי הוא אולי אבן היסוד בחירום, אבל יש אבן
בזלת ויש אבן גיר.
אני רוצה לסכם את הנושא השני שלנו בפורום אשר דן במרחקי הסיכון בין אוכלוסייה ותעשייה
בישראל. אין ספק כי כל מדינה זקוקה למנועי צמיחה ולתעשייה צומחת. ישראל אינה יכולה
להרשות לעצמה לומר כי בשל צפיפותה - אין בה מקום לתעשייה ולמפעלים מסוכנים בתוכה.
עם זאת, המדינה חייבת לקחת על עצמה אחריות ולומר בצורה ברורה מהי מדיניותה בנושא
ניהול הסיכונים ממפעלי החומרים המסוכנים. משמעות הדבר היא לומר מהו סיכון קביל
בישראל? מהו המחיר לחיי אדם? ניתן בכלל לתת תג מחיר? היכן שיקולי העלות–תועלת
המקובלים כל כך בארצות המערביות.
יתרה מזאת, זיהוי הקונפליקט העתידי בין תעשייה לאוכלוסייה אינו מובנה, כיום, בתהליך
קבלת ההחלטות במערך התכנון בישראל, והוא מוטה ומושפע משחקנים רבים במגרש המקומי,
כך שהמרחק עד להיווצרות פוטנציאל סיכון לאוכלוסייה הינו קצר.
אני חושבת שמעבר למסמכי ניהול סיכונים, נדרשת מדיניות ברורה בתחום ניהול הסיכונים
בישראל. מדיניות כזו לא קיימת כיום.
אני מודה לכל המשתתפים וכמובן למרצים ומנהלי המושב.
המון תודה לסטודנטים בתוכנית "התמודדות עם מצבי חירום" שביצעו את התמלול
דני רשף
שי שווגר
ספא זאהר
יובל רוזנשטוק.