יחסי הודו-ישראל

23 / 46

21
המערכת הלאומית ההודית
למערכת הלאומית ההודית, בנוסף למערכת הבינלאומית ותוך אינטראקציה עימה,
היתה תרומה משמעותית לשינוי מדיניות החוץ של הודו כלפי ישראל ולעצם ההחלטה
על כינון היחסים הדיפלומטיים עמה במהלך הודי חד צדדי:
: ערב כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ערך ראש ממשלת המערכת הפוליטית
הודו, ראו, סבב שיחות בנושא יחסי הודו-ישראל עם חברי ממשלתו, בכירי מפלגת
הקונגרס וגם עם בכירים באופוזיציה, ולמעט מספר מצומצם של ספקנים והתנגדות
של מוסלמים חברי מפלגת השלטון, הצליח להביא לתמיכת רוב בכירי מפלגתו, מפלגת
הקונגרס הלאומי ההודי, בשינוי מדיניות החוץ ההודית ובכינון יחסים דיפלומטיים
עם ישראל. מדיניות החוץ של הודו עד אז היתה פרו ערבית מובהקת ואנטי ישראלית
עקבית, בין היתר מסיבות פוליטיות פנימיות, שהבולטת בהן היתה חשיבות קולו של
המיעוט המוסלמי בהודו עבור מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי וכתוצאה מהתפיסה
ההיסטורית של הסכסוך הישראלי ערבי על ידי צמרת המפלגה שהיתה סוציאליסטית
במהותה וראתה במדינת ישראל חלק מקולוניאליזם מערבי, תפיסה שמקורה
בעמדתם של גנדי ונהרו בנושא. מנגד, מפלגות האופוזיציה ובעיקר מפלגת העם ההודי
), שבאופן מסורתי נחשבה לתומכת בישראל ומנהיג B.J.P – Bharatiya Janata Party(
) תמכו, Swamy Subramanyam) סוברמניאם סואמי (Janata Partyמפלגת העם (
תמכה באופן מסורתי BJPכבעבר, בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. מפלגת ה-
בכינון קשרים בין הודו לישראל לאור היותן שתי מדינות דמוקרטיות, שמקורן
בתרבויות עתיקות יומין, עם מרכיב דתי דומיננטי (הינדו ויהדות) ומיעוט מוסלמי בעל
כוח פוליטי, ולאור ההערכה הגבוהה שרכשו מנהיגיה להישגיה המדעיים של ישראל
בכלל ולכושר עמידתה הצבאי בפרט. למעשה, ערב כינון היחסים הדיפלומטיים עם
ישראל ולאחר מלחמת המפרץ הראשונה הפכה התמיכה בצעד זה לקונצנזוס במערכת
הפוליטית ההודית.
: בעקבות המשבר הכלכלי העמוק ששרר בהודו בסוף שנות המערכת הכלכלית
השמונים אשר הביא את הודו לסף פשיטת רגל כלכלית, התקבלה ב-31 באוגוסט 1991
) תכנית לרפורמה כלכלית מקיפה Lok Sabhaבבית התחתון של הפרלמנט ההודי (
והחלטה על ליברליזציה והפרטהשל הכלכלהההודית, בתקווהשצעד כזה יסייע להודו
להשתלב בשגשוג הכלכלי שהחל אז באסיה. ראש הממשלה ראו ושר האוצר מנמוהן
) – שמשמש כיום כראש ממשלת הודו – הבינו שצמיחה Manmohan Singhסינג (