יחסי הודו-ישראל

בינלאומיים בכלל ולאו"ם בפרט (לרבות השתתפות בכוחות שלום בינלאומיים) להודו

היה עניין בקידום מעמדה באו"ם ובהצטרפות עתידית למועצת הביטחון במעמד

של חברה קבועה והיעדר יחסים דיפלומטיים עם ישראל היה יכול לשמש כאבן נגף

להשגת מטרה זו (בעיקר בעקבות התחזקות מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית,

ידידתה של ישראל, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה) למעשה, הודו הצטרפה למועצת

הביטחון כחברה לא קבועה זמן קצר לפני כינון יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל ואף

ניצלה את מעמדה החדש לשם הצדקת שיפור יחסיה עם ישראל בתואנה שמעמדה

זה מחייב קירוב ביחסים שבין שתי המדינות. בלטה במיוחד הצבעתה החיובית של

הודו בעצרת הכללית של האו"ם בדצמבר 1991, חודשיים קודם לכינון היחסים

הדיפלומטיים, שביטלה את המשוואה בין ציונות לגזענות שהתקבלה 61 שנים קודם

לכן בתמיכתה הנמרצת של הודו.

: הודו היתה מדינה מייסדת ומובילה

ארגון המדינות הבלתי מזדהות (הבלמ"ז)

) שטרם

Non Aligned Movement – NAM

בארגון המדינות הבלתי מזדהות (

הקמתו הרשמית בבלגרד בשנת 1691 הפגין מדיניות אנטי ישראלית קיצונית ופרו

ערבית מובהקת, כפי שבא הדבר לביטוי מוקדם יותר בהודעת הסיכום המשותפת

בוועידת בנדונג באינדונזיה, שש שנים קודם לכן, שהתייחסה לישראל, אשר לא

הוזמנה לכנס זה של מדינות אפריקה-אסיה, כאל מדינה אימפריאליסטית. יחד עם

זאת, בעקבות התפרקותה של ברית המועצות והתחזקות מעמדה של ארצות הברית

חל פיחות משמעותי במעמדו של ארגון המדינות הבלתי מזדהות במערכת הבינלאומית

וכתוצאה מכך חלה שחיקה בסולידריות בין המדינות החברות בארגון זה וכתוצאה

מכך, בשנות התשעים, הוא הפסיק לשמש גורם שלילי ומרתיע כלפי הודו ביחס לכינון

יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

: להודו ולישראל נודעה, עוד קודם לשנות התשעים, יכולת גרעינית,

מדיניות גרעין

NPT –Non-Proliferation

מאחר שלא היו חתומות על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני (

). לפיכך היה להן עניין מדיני ומקצועי בתאום עמדות בנושא משטר הגרעין

Treaty

הבינלאומי מול המערכת הבינלאומית בכלל והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית

בפרט. לשתי המדינות אף היה אינטרס אסטרטגי משותף במעקב ובעידוד הפיקוח של

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אחר התקדמות הפיתוח הגרעיני של פקיסטן,

שכנתה המוסלמית של הודו.