ד

    ד"ר זיו רובינוביץ

    מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב במזה"ת

    אוניברסיטת חיפה

    ziv.rubinovitz@gmail.com

    סיפוח השטחים כקלף מיקוח מדיני

    סיפוח השטחים כקלף מיקוח מדיני

    ד"ר זיו רובינוביץ, עמית הוראה של Israel Institute באוניברסיטת סונומה סטייט ועמית מחקר בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה

    23 באוגוסט, 2020

    מאז 2019, רה"מ בנימין נתניהו וסיעות הימין – בין שבממשלותיו ובין שאינן – ובמידה פחותה, בני גנץ, חותרים לסיפוח חלקים מהשטחים, ובראשית 2020 קיבלו לכך תמיכה מדינית משמעותית במסגרת תוכנית השלום של ממשל טראמפ. מינואר 2020, נתניהו התחייב לספח כ-30% מהגדה המערבית. זה היה מסר מרכזי בתעמולת הבחירות של הליכוד והפך לחלק מההסכם הקואליציוני לכינון הממשלה הנוכחית. תאריך היעד להחלת הריבונות נקבע ל-1 ביולי, 2020. אולם לנוכח המשבר החריף שנובע ממגפת הקורונה, נראה שנתניהו הבין שסיפוח אינו בראש מעייניו של הציבור. תמיכת הציבור חיונית מול הלחצים החיצוניים, בהם המשבר החמור והמתמשך עם ירדן ולחצים אירופיים וערביים, וכך הנושא ירד מסדר היום. אולם ב-13 באוגוסט חשף הנשיא דונלד טראמפ שהבשילו מגעים חשאיים בתיווך של חתנו ויועצו ג'ארד קושנר, וישראל ואיחוד האמירויות הגיעו להסכם לכינון יחסים דיפלומטיים בתמורה להקפאת הסיפוח. האם זו היתה כוונת נתניהו? כמובן קשה לדעת לנוכח דלילות המידע הזמין בשלב זה, אבל ניתן להעריך על בסיס אירועי עבר שיש רגליים לסברה זו.

    עמדות ישראל ואזרחי ישראל ביחס לשטחים מורכבת. יש מגוון דעות בעניין, החל במי שרוצים להחיל ריבונות על מה שבעיניהם הוא נחלת אבות וכלה במי שרואים סכנה לעתיד המדינה בהמשך השליטה בשטחים. האידאולוגיה של מפלגות הימין, בראשן הליכוד, כוללת את החלת הריבונות על השטחים. אבל כשהן בשלטון הן נוהגות לתרץ את אי-מימוש האידאולוגיה בנסיבות מדיניות שאינן מאפשרות זאת לנוכח הלחץ הבינ"ל שישראל נתונה בו להימנע מהמהלך. יתרה מזאת, נראה שממשלות הימין נעזרות בעמדתן האידאולוגית כדי לקטוף פירות מדיניים ארוכי טווח שעולים על כל תמורה שסיפוח יכול ליצור. למעשה, סיפוח ייצור יותר בעיות מהישגים – בראשן הבעיה הדמוגרפית ואיתה החשש ארוך הטווח לזהותה היהודית של ישראל – אבל ויתור על סיפוח ללא תמורה הוא החמצה. מכאן שמשתלם להחזיק בעמדה "אידאולוגית" בזירה הציבורית, אבל מאחורי הקלעים לפעול לקבלת תמורה כמו כינון שלום או יחסים מדיניים עם מדינות ערב. כינון שלום הוא פיצוי הולם על אי-מימוש החזון הרוויזיוניסטי.

    מנחם בגין הגיע לשלטון כנושא-הדגל של האידאולוגיה הרוויזיוניסטית, לפיה השטחים הם נחלת אבות השייכים לעם היהודי מתוקף זכות היסטורית. רבים מתומכיו ציפו שיחיל ריבונות, כפי שמצע הליכוד הבטיח. אולם בגין לא עשה כן. הוא סיכם עם משה דיין כתנאי להצטרפות האחרון לממשלתו כשר החוץ שלא יחיל ריבונות כל עוד מתקיים מו"מ לשלום.[1] בגין הבין היטב את המציאות בשטחים ואת הלחץ הבינ"ל מולו יעמוד אם ינהג אחרת, על אחת כמה וכמה כשמולו עמד נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, שעמדתו לפיה ישראל צריכה לסגת מהשטחים ולאפשר לפלסטינים לממש את זכות ההגדרה העצמית – גם אם לא בדמות מדינה עצמאית – היתה ידועה היטב. למעשה, תוכנית האוטונומיה שהציע במסגרת הצעת השלום למצרים בסוף 1977 סימנה את הוויתור המעשי של בגין על רעיון הסיפוח, רשמית לפחות לחמש שנים. בגין נימק שאומנם יש לישראל תביעה צודקת (ובעיניו גם עדיפה) לריבונות על השטחים, אבל כדי להשיג שלום (עם מצרים), ישראל הציעה לשים את שאלת הריבונות בצד. כך, לפי בגין, האוטונומיה לפלסטינים לא תהיה תחת ריבונות של ישראל, אבל כן תהיה תחת שליטתה הצבאית, ללא ריבון מדיני מוגדר.[2] תוכנית האוטונומיה אומנם לא יצאה לפועל וישראל המשיכה לשלוט בשטחים, אבל מעולם לא סיפחה אותם.

    מפה 3 חזון השלום של טראמפ 2020 מובלעות ישראליות

    מדינות ערב, שמשנת 1967 דרשו שישראל תיסוג מהשטחים כתנאי לתחילת מו"מ לשלום, החלו לשנות את עמדתן ברבות השנים. כבר ב-1977 נשיא מצרים אנוור סאדאת דרש התחייבות ישראלית עקרונית בלבד לנסיגה מסיני לתנאי למו"מ. בגין סרב לתנאי המוקדם, אבל למעשה הסכים כבר בפגישתו הראשונה עם סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 לסגת מחצי האי סיני תמורת שלום. המו"מ שהם ניהלו מאז ועד חתימת הסכם השלום במרס 1979 היה על שלבי הנסיגה ופינוי ההתנחלויות ובסיסי חיל האוויר.[3] על שטחי יהודה, שומרון ועזה הסכימו לדון בנפרד, אחרי שהסכם השלום ייחתם. כל קישור שניסו סאדאת וקרטר לייצר בין התקדמות בנורמליזציה בין ישראל ומצרים לבין התקדמות לכינון האוטונומיה לפלסטינים נדחו ע"י בגין. במלים אחרות, בגין מיצה עד תום את עצם הוויתור – הזמני בעיניו – על תביעת הריבונות על השטחים והשיג שלום מלא עם מצרים.

    דוברת משרד החוץ של איחוד האמירויות, הנד אל-עוטייבה, אמרה ל"הארץ" כי "הסיפוח היה הדאגה המיידית שלנו", קרי שיקול מרכזי (אם כי לא יחיד) ובוודאי זרז לכינון היחסים עם ישראל. היא הוסיפה ש"העובדה שהצלחנו עם ארה"ב ובהסכמת ישראל לעצור את הסיפוח של הגדה המערבית צריכה להיתפס כצעד חיובי עבור העם הפלסטיני".[4] נתניהו אומנם ציין ש"אין שום שינוי בתוכנית שלי להחיל את הריבונות שלנו ביהודה ושומרון בתיאום עם ארצות הברית",[5] אבל ספק אם יוכל לממשה כשמנגד עומדים יחסים טריים עם איחוד האמירויות ואולי עם עוד מדינות, וכמובן היחסים הרגישים מאוד עם ירדן, שעומדים מזה זמן על סף קריסה, בעיקר לנוכח כוונת הסיפוח. יתרה מזאת, הנשיא טראמפ אמר שהסיפוח יורד מעל סדר היום, לפחות לעת עתה, וכמובן אין לדעת בשלב זה אם ייבחר מחדש (ומעמדותיו המוצהות, ברור שג'ו ביידן לא יגבה מהלך של סיפוח).

    נראה כי לאורך השנים ישראל מחזיקה בקלף הסיפוח כשוט. ככל שכוונת הסיפוח נראית רצינית יותר, כך התמורה המדינית לזניחת הסיפוח או דחייתו גדלה. ישראל השיגה עתה הסכם לכינון יחסים מדיניים שמגביר את מידת הלגיטימציה שלה במזה"ת, וכמובן מעלה את הסיכויים שמדינות ערביות נוספות תהיינה מעוניינות לכונן יחסים רשמיים עם ישראל. טראמפ וקושנר רמזו (13.8.20) שמדינות נוספות עתידות ללכת בדרכה של איחוד האמירויות, בראשן כנראה בחריין ועומאן.[6] יש בזה כדי לרמוז שבסיוע אמריקני, ישראל משתמשת בשוט הסיפוח לטובת חיזוק מעמדה המדיני בלי לשלם מחיר מהותי בזירה הפלסטינית. כמובן ראוי לציין שיתכן שההסכם החדש הוא חלק ממערך כוחות פרו-אמריקני שמטרתו יצירת ברית אזורית חזקה יותר נגד איראן, האויב המשותף לישראל ולמדינות הסוניות המתונות.

    ישראל ידעה בעבר וגם כיום למנף את העובדה שהיא שולטת בשטחים להשגת תמורות מדיניות משמעותיות בחזיתות שונות. כך עשה מנחם בגין וכך עושה בימים אלו בנימין נתניהו. נתניהו משיג בימים אלו הסכם עם איחוד האמירויות ואולי עם עוד מדינות ערב בזמן הקרוב. בזכות האידאולוגיה הרוויזיוניסטית, ממשלות ליכוד נראות נחושות להחיל ריבונות, וזה מזרז מדינות ערביות להיות נכונות להגיע להסכמים מדיניים עם ישראל, שמכילים עליה מגבלות בנוגע למימוש שאיפות הסיפוח שלה. שימור הסטטוס-קוו בשטחים, שההסכם עם איחוד האמירויות הבטיח, הוא פשרה בין הסירוב הישראלי לאפשר מדינה פלסטינית לבין סיפוח על כל מגרעותיו, שישראל כמובן מודעת להן היטב. ישראל משחקת בקלף המיקוח הזה שוב ושוב להשגת תמורות מדיניות רציניות. הצלחתה תלויה במידת הרצינות בה נתפסת כוונת הסיפוח, כפי שהדבר אומנם נראה במחצית הראשונה של 2020.

    מאמר זה אומנם עסק בממשלות ימין שמשיגות תמורות מדיניות על ידי הפגנת כוונה לספח את השטחים, אבל חשוב לזכור שהיו לישראל גם הישגים מדיניים משמעותיים כתוצאה מנכונות לפשרה בשטחים, כמו השלום עם ירדן והיחסים עם כמה מדינות ערב בשנות התשעים בעקבות הסכמי אוסלו. אולם כמו שחלק מאותם הישגים של ממשלת יצחק רבין לא החזיקו מעמד לאורך זמן (בגלל האינתיפאדה השנייה), כך כל הישג – גם של הממשלה הנוכחית – יכול להתברר כשברירי או זמני.

     

    [1]משה דיין, הלנצח תאכל חרב: שיחות השלום – רשמים אישיים (ירושלים: ספרי ידיעות אחרונות/הוצאת עידנים, 1981), עמ' 17.

    [2]Yehuda Avner, “Meeting Between Prime Minster Begin and President Carter at the White House, Washington, D.C., Friday, December 16, 1977, @ 8:00 A.M.” Transcript (in English). Israel State Archives MFA 6862/11, p. 13.

    [3] Gerald M. Steinberg and Ziv Rubinovitz, Menachem Begin and the Israel-Egypt Peace Process: Between Ideology and Political Realism (Bloomington, IN: Indiana University Press, 2019).

    [4] נועה לנדאו, "דוברת משרד החוץ של איחוד האמירויות ל'הארץ': 'הסיפוח היה הדאגה המיידית שלנו'". הארץ, 15.8.2020. https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.9075511

    [5]  נועה לנדאו, "נתניהו: החלטנו על שלום מלא עם איחוד האמירויות, אין שינוי בתוכנית להחיל ריבונות", הארץ 13.8.2020. https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.9071108.

    [6]  שם.

    © COPYRIGHT צוות מחשוב מדעי החברה 2018. DESIGN & DEVELOPMENT BY David Shirshov