בישיבת הוועד המנהל של הקתדרה בראשות נשיא אוניברסיטת חיפה מר עמוס שפירא, שהתקיימה ביום 31 מאי 2016, הודיע פרופסור ארנון סופר על פרישתו מניהול הקתדרה לאחר 12 שנים שעמד בראשה, והציע למנות את פרופסור שאול חורב כמחליפו בראשות הקתדרה,

רמאללה וירושלים צריכים לשנות את פס הקול ולדבר בשפת המקום

מאת: ד"ר רונית מרזן

רבים שואלים את עצמם כיצד תשפיע החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה אתמול בנושא ההתנחלויות, על ישראל ועל הפלסטינים. כדי לענות על השאלה הזאת, די אם נשוב שלושים ושש שנים לאחור, לשנת 1980.
במרס 1980 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 465 המגנה את הפעולות שננקטו על ידי ישראל לשינוי האופי, הדמוגרפיה והמוסדות של השטחים שנכבשו בשנת 1967 כולל ירושלים המזרחית. פעולות אלו הוגדרו על ידי המועצה כבלתי חוקיות והפרה בוטה של אמנת ג'נבה הרביעית. המועצה קראה לממשלת ישראל ולאזרחי ישראל לפרק את ההתנחלויות הקיימות ולהפסיק בנייה חדשה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים. כמו כן, היא קראה לכל המדינות שלא לעזור לישראל בשום דרך שקשורה לבנייה בשטחים שנכבשו בשנת 1967.
חמישה חודשים לאחר מכן, ביולי 1980, מדינת ישראל הגיבה על החלטת האו"ם בחקיקת חוק יסוד ירושלים שקבע, כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל. חברות מועצת הביטחון לא נשארו אדישות ובאוגוסט 1980 הן קיבלו את החלטת 478 המגנה את החוק, וקובעת כי הוא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי ואין להכיר בו. המועצה אף קראה לכל המדינות החברות באו"ם, שיש להן משלחות דיפלומטיות בירושלים, להוציא את משלחותיהן מן העיר. ארה"ב נמנעה בהצבעה ולא הטילה וטו.
במשך ארבעה עשורים, נדמה ש"הכלבים נובחים והשיירה עוברת", והנה בדצמבר 2016, מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה שוב לדון במדיניות ההתנחלות הישראלית. ההחלטה שהתקבלה קובעת כי ההתנחלויות שהוקמו בשטחים שנכבשו בשנת 1967 הן בלתי חוקיות ועל ישראל להפסיק מיד את הבנייה בהתנחלויות. כמו כן, קראה מועצת הביטחון לכל המדינות החברות באו"ם ליצור הבחנה בין שטח מדינת ישראל לבין שטחים שנכבשו ב-1967 בכל הפעולות שהן מבצעות.
אז מה השתנה?  על מי באמת תשפיע ההחלטה, מי עשוי להרוויח ממנה ומי עלול להפסיד?  
האו"ם – עלול לשלם על המחטף שעשה ולהפוך לבלתי רלבנטי אם אכן דונאלד טרמפ יממש את איומיו לאחר כניסתו לבית הלבן.
ישראל – תבוא חשבון עם חלק מהמדינות שהצביעו בעד ההחלטה, ותדאג למסמס את ההחלטה הזאת כמו יתר ההחלטות שהתקבלו עד היום בנושא ההתנחלויות.
הרש"פ  – אבו-מאזן יזכה לרגע אחד של נחת, ויוכל לומר לבני עמו שהנה המאבק הדיפלומטי ולא המאבק המזוין הבקיע להם דרך להשגת קונצנזוס בנושא ההתנחלויות בקרב הקהילייה הבינלאומית. אך לצד זאת, הוא יהיה חייב להפסיק את מצעד האיוולת של פועלי הבניין הפלסטינים הבונים את בתי הישראלים בהתנחלויות, ולספק להם עבודה חלופית. אי אפשר לעשות דה לגיטימציה להתנחלויות ולהמשיך להשתתף בבנייתן.
גורמי טרור סוררים – עלולים לבצע פעולות טרור כדי לשמוט את ההישג המדיני של אבו-מאזן. כל פעם שההנהגות הפלסטיניות הפוליטיות (פתח וחמאס) מתקדמות להודנה עם ישראל או לפיוס ואחדות לאומית, יש מי שדואג לטרפד זאת.   
לסיכום, אם הבמאים בירושלים (נתניהו) וברמאללה (אבו-מאזן) באמת רוצים לסיים את הסרט ולהפכו ל"סרט הזר" הטוב ביותר לשנת 2017 הם אינם יכולים להסתמך על ניצבים זרים (האו"ם) ולהבריז מהצילומים. הם חייבים לשנות את פס הקול בין רמאללה לירושלים ולהתחיל לדבר בשפת המקום.

דויד בן גוריון אמר וידע מה הוא אומר: "אני יודע מה העם הזה צריך ולא חשוב מה העם הזה רוצה..." ב-2013, מנהיגים אינם יודעים מה העם הזה צריך אבל הם יודעים היטב מה העם הזה רוצה... ובזה הם עוסקים... ובינתיים מדינה בטרוף מערכות. אנחנו בקתדרה רוצים לשים דגש על מה העם הזה צריך!
הקתדרה עוסקת בנושאי הביטחון הלאומי שלהם ביטוי מרחבי בישראל ובארצות השכנות, דוגמת משאבים טבעיים ותפוצתם, פריסת האוכלוסייה

צרות הזיכרון למות יאסר ערפאת – שיח של עצמאות או בדידות פוליטית ?

מאת: ד"ר רונית מרזן

מידי שנה, בחודש נובמבר הפלסטינים מציינים יום זיכרון למותו של יאסר ערפאת, אבי המהפכה הפלסטינית. לכאורה נדמה לנו, כי התפאורה היא אותה תפאורה והנאומים הם אותם נאומים. אבל מבט חודר פנימה אל מרכיבי השיח הטקסטואליים והויזואליים כפי שבאו לידי ביטוי בתפאורה ובנאומים שנישאו על ידי אבו-מאזן, מלמד בעצם על שבר גדול הפוקד את המנהיגות הפלסטינית שנכשלה לא רק בדרך המאבק המזוין אלא גם בדרכה המדינית.

שיח הוא לא רק קול הוא גם תמונה, וכפי שהסביר מישל פוקו, פילוסוף צרפתי, הוא עובר פיקוח, נברר, מאורגן ומופץ, והוא מבנה את האופן שבו אנו תופסים את המציאות.
התפאורה שנבנתה בשתי עצרות הזיכרון היא חלק מהשיח הפלסטיני והיא מספרת סיפור בהמשכים על תקווה לחרות ועצמאות לצד ייאוש ואכזבה מעצמם ומהעולם הסובב אותם.
בשתי התפאורות שנבנו לכבוד העצרת הופיעו תמונותיהם של אבו-מאזן ויאסר ערפאת זו לצד זו, אך השנה, הם לא נראו שמחים ולא נופפו בידיהם להמונים. הם נראו מודאגים וכועסים.
בשתי התפאורות תנועת ה'פתח' נכחה, אבל השנה נדמה שמעמדה הועם. במקום סמל המאבק המזוין שלה כפי שהופיע במרכז התפאורה בשנת 2014, המארגנים הסתפקו בצביעת הספרה שתיים (במספר 12) בצבע צהוב, צבעה של תנועת ה'פתח'. אבו-מאזן איבד את לגיטימיות שלטונו בעיני חלק מחברי תנועתו, והוא נאלץ להתמודד עם מחמד דחלאן וחבורתו בדיוק כפי שקרה 

העצרת בנובמבר 2014  )وفا)                                                                                                                      העצרת בנובמבר 2016

[1] http://www.al-ayyam.ps/pdfs/2014/11/12/p10.pdf

[1]

[2]link

ליאסר ערפאת בנקודות שונות על ציר הזמן ההיסטורי.
הנוף הירושלמי ומרחב אלחרם אלשריף המשיכו לתפקד כציר מרכזי שסביבו נע הנרטיב הלאומי הפלסטיני אבל השנה, הנוף הירושלמי נשא עימו מסר אחר, אישי יותר. במקום הכתובית "ירושלים בירת מדינת פלסטין, שעון החרות והעצמאות מצלצל", הופיעה הכתובית "אבו-מאזן ואבו-עמאר סמל עצמאות ההחלטה". אבו-מאזן בדומה לערפאת סובל מחולשה ובדידות פוליטית בכל סביבות הפעולה שלו, ומארגני העצרת נדרשו להפוך את החולשה לעוצמה. לשם כך הם בחרו בצירוף "עצמאות ההחלטה", והפכו את ערפאת ואבו-מאזן ממנהיגים בודדים הנאבקים לאשרר את הלגיטימציה הפוליטית שלהם על כל צעד ושעל, למנהיגים אמיצים וחזקים המקבלים החלטות עצמאיות על אפם וחמתם של המנהיגים הערבים, המנהיגים המערביים, המנהיגים הישראליים  וגורמי אופוזיציה פלסטיניים.
שני האישים האלה סימלו דרכי מאבק שונות. האחד חבוש בכאפיה ולבוש במדי צבא סימל את המאבק המזוין, ואילו השני מעונב ולבוש בחליפה מערבית מודרנית, סימל את המאבק המדיני. שניהם ניסו לשמר עצמאות החלטה הן בדרך המאבק המזוין והן בדרך המדינית, אך נראה כי אף אחת מהדרכים שהלכו בה לא צלחה.
שני הנאומים נפתחו בפסוק 23 מסורת "המחנות":"יש בין המאמינים כאלה שקיימו את התחייבותם לאללה (להילחם לצד הנביא ולהקריב את חייהם ) ומהם כאלה שעודם ממתינים (ליפול בקרב למענו) ואף אחד מהם לא שינה את דעתו". הפסוק רומז לכך שלא חל כל שינוי בנחישות מאבק השחרור הלאומי, שהחל במאבק מזוין ונמצא כיום בעמדת המתנה לפריצת דרך  מדינית.
נאומו של מחמוד עבאס בנובמבר 2014 נישא על רקע חטיפת שלושת הנערים הישראלים, מבצע "צוק איתן" והמהומות הקשות במרחב הירושלמי. הוא היה נאום מיליטנטי אך לא שובר כלים. 
הוא הודה במכשולים ובעיכובים שיש לפלסטינים מול הקהיליה הבינלאומית אך לא שבר עימה כלים. נהפוך הוא, הוא הודה לחברי העצרת הכללית של האו"ם שהכירו במדינת פלסטין ושללו את חוקיות ההתנחלויות והבטיח להמשיך במאמצים לגייס את מועצת הביטחון והארגונים הבינלאומיים כדי לשים קץ לכיבוש הישראלי.
הוא מתח ביקורת קשה על מדיניותה ודפוסי פעולתה האלימים והבלתי אחראים של תנועת החמאס הממיטים אסון על ראשם של בני העם הפלסטיני ברצועת עזה, אך הוא לא שבר עימה כלים. הוא המשיך לראות בחבריה אחים וחלק מהעם והמשפחה, שצריכים להנחותם אל דרך הישר.
הוא זעם על המדיניות הישראלית בנושא ההתנחלויות, ירושלים והמקומות הקדושים ונופף בחזון המכסימליסטי שלא מוותרים על אף שעל מירושלים ופלסטין אך הוא לא שבר כלים עם הישראלים.  הוא המשיך לשלוח ברכות לידידים מנטורי קרתא וליהודים העומדים לצד העם הפלסטיני, והמשיך להחזיק באמונה כי ניתן לחיות בארץ הקודש באחווה ובסובלנות ולאפשר לכל אחד ללכת אל המסגד, הכנסייה או בית הכנסת .
בעצרת הזיכרון בנובמבר 2016, נאומו של אבו-מאזן הועמד בסימן של התחשבנות גדולה עם בריטניה על הצהרת בלפור, עם ישראל על המבוי הסתום בתהליך השלום וחזרתה מההסכמים עליהם חתמה, עם המנהיגים הערבים על התערבותם בעניינים הפנים פלסטיניים ועם גורמים פלסטיניים מתוך תנועתו (מחמד דחלאן) ומחוצה לה (חמאס) על טירפוד האחדות הלאומית וחתרנותם תחת שלטונו.
גם בנאום הזה, למרות המיליטנטיות שבו, עבאס לא שבר כלים. הוא הביא טיעונים לזיקה ההיסטורית הקדומה של העם הפלסטיני לפלסטין ושלל את חוקיות הצהרת בלפור, אך הוא המשיך לתמוך בפיתרון של שתי מדינות, ובמזרח ירושלים בירת פלסטין. הוא נסמך על החלטות בינלאומיות ששללו את הזיקה היהודית למקומות הקדושים בירושלים אך הבהיר כי אין בכוונתו להפוך את הסכסוך לסכסוך דתי והוא ובני עמו מכבדים את כל הדתות האסלאם, הנצרות והיהדות. הוא הביע אכזבה מהמנהיגים הערבים הדורסים את עצמאות ההחלטה הפלסטינית, אך המשיך לראות ביוזמה הערבית (2002) בסיס למו"מ עם ישראל. הוא הודה בכישלונם להשיג חברות מלאה באו"ם אך המשיך לחפש סעד אצל הצרפתים ומועצת הביטחון של האו"ם.
מחמוד עבאס אמנם לא שבר את הכלים עדיין, אבל נראה שמשהו מתחיל להיסדק בחומה הבצורה של האיש הזה.
הנאום שנשא השנה בעצרת לזכרו של ערפאת הוא בעיקרו כתב אישום כפול. פעם אחת, נגד המנהיגות הערבית שלא נתנה לו גיבוי ולגיטימציה מוחלטת מול יריביו מבית ומול ישראל, ופעם שנייה נגד האופוזיציה הפלסטינית שלא חדלה לחתור תחתיו.
המשפט "אם העם יחליט כמו שהחליט בשנת 2006 לתת להם (לחמאס) את המועצה המחוקקת, שיהיה להם מזל טוב" מרמז אולי על כך שאבו-מאזן הגיע לסוף דרכו הפוליטית ומצידו הפלסטינים יכולים לאכול את הדייסה שבישלו לעצמם. 

1.  להעלות לסדר היום הלאומי בעיות בוערות שיש להן השלכות גאואסטרטגיות על מדינת ישראל, על ביטחונה ועל רווחתה;

2. לסייע לתלמידי מחקר מצטיינים;

3. להעניק פרס יוקרתי על שמו של ראובן חייקין ז"ל על עבודה מצטיינת בנושא גאואסטרטגי. הפרס הוא על סך  50,000 שקל, ועד כה זכו בו שישה חוקרים חשובים;

אינני נמנה על מבקרי ההסכם שנחתם בימים אלה בין ירושלים לאנקרה. תמיד ניתן, כמובן, לטעון שאפשר היה להמתין, להתעקש ולהגיע להסכם טוב יותר. כמי שלא היה מעורב במו"מ, ובקיא במרחב האופציות שעמדו לרשותנו, אינני מתיימר למתוח ביקורת. עלינו לזכור – הסכם זה הושג במו"מ קשוח, כאשר שני הצדדים ניסו להשיג את התוצאה האופטימאלית מבחינתם.