מאמרו של קובי מיכאל לוקה בשורה ארוכה של בעיות מהן עקרוניות ,מתודולוגיות, וענייניות. נלך מן הכבד אל הקל יותר. אין הכותב מבחין בין חוקרים מהאקדמיה, שערכו מחקרים אקדמיים שעברו פרוצדורה אקדמית ופורסמו בכתבי עת מדעיים לבין חובבים בתחום עם פרסומים במכונים פוליטיים, פסאדו-אקדמיים או פופולריים...

אין הוא מבחין בין מקורות ראשונים לרכילותיים ואם לא די בכך הוא מפגין

"אי ידיעה" צורמת בנושא עליו הוא כתב – דמוגרפיה.
המאמר מתיימר להיות שופט בין שתי אסכולות (גישות) לסוגיה הדמוגרפית בארץ ישראל ובעיקר סביב השאלה האם רוב או מיעוט יהודי בארץ ישראל הוא עניין חשוב בוויכוח על עתידה של ישראל ולכן חשיבות הדיון על סיפוח או אי-סיפוח שטחי יו"ש ועזה לישראל. הוא מביא שתי גישות בשיח הציבורי, האחת הנקראת אצלו "הגישה המחמירה" החוששת פן היהודים הם מיעוט או יהיו מיעוט בארץ כבר בתקופה הקרובה והשנייה "הגישה המקלה" הטוענת לרוב יהודי גדול בארץ כבר כיום ובוודאי בעתיד, לאור תהליכים דמוגרפיים מיוחדים באוכלוסיית הארץ. בסוף המאמר הוא מנסה למזער את חשיבות הדמוגרפיה בסכסוך.

המקורות בהם השתמש בעייתיים בלשון המעטה שכן בצד ציטוטים מסופר וביסטרוב, אוניברסיטת חיפה, ונתוני דלה-פרגולה מכנס הרצליה בשנת 2002, יש שפע ציטוטים של יורם אטינגר (ישראל היום, מכון לאסטרטגיה ציונית , גלובס או בס"א, בר אילן 2006, מכון שבכל הנוגע לארץ ישראל השלמה הוא פוליטי ולא אקדמי).