לפני מספר ימים קיימה העיתונאית האיטלקייה פרנצ'סקה בורי ריאיון עם יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה עבור עיתון "ידיעות אחרונות". אין זו הפעם הראשונה שסינוואר נילחם זה זמן רב על חייו בפוליטיקה הפנים תנועתית והפנים פלסטינית, ולאחר שניכשל בקידום פיוס לאומי עם תנועת 'פתח' ותהדיאה עם ישראל הוא נוקט מהלך אחרון, אמיץ במידה רבה לפני השיבה לסבב צבאי נוסף - הוא פונה לדעת הקהל הישראלית סינוואר מסכים להתראיין לעיתונאי מטעם ערוץ תקשורת ישראלי. בשנת 2006 הוא התראיין ליורם בינור, כתב ערוץ 2, מתוך הכלא הישראלי, וכבר אז חזר על מוטיבים דומים...

סינוואר נילחם זה זמן רב על חייו בפוליטיקה הפנים תנועתית והפנים פלסטינית. לאחר שניכשל בקידום פיוס לאומי עם תנועת ה'פתח' והשגת הפסקת אש עם ישראל, הוא החליט לנקוט מהלך נוסף ואמיץ במידה רבה, לפני ההידרדרות לסבב צבאי נוסף.

סינוואר החליט לדלג מעל ראשה של המנהיגות הישראלית והרשות הפלסטינית ופנה ישירות אל הציבור בישראל. למרות ההכחשות של סביבתו, שלא ידע שהוא מתראיין לעיתון ישראלי, הרי שדבריו "השליח הוא המסר" מדברים בעד עצמם. סינוואר מכיר את פרנצ'סקה בורי ואת כתבותיה הביקורתיות כלפי חמאס ולעיתון "ידיעות אחרונות", ולמרות זאת החליט להתראיין דווקא אצלה כדי לשדר מסר של פתיחות כלפי המערב ורצון לקרב את חמאס ועזה לדעת הקהל בישראל ובעולם בכלל. אבל הפעם לא כארגון טרור השש אלי קרב, אלא דווקא כישות שלטונית שאיננה מעוניינת במלחמה ומבקשת להפוך את עזה למקום פורח ומשגשג המשקף את הפוטנציאל היצירתי הגלום בצעיריה וצעירותיה.  

ניתוח מרכיבי השיח שהופיעו בריאיון מלמדים על השינויים המתחוללים באסטרטגיה של סינוואר ובמידה רבה בחשיבה המדינית של חמאס. אלו שינויים אותנטיים שנועדו להשיג שני יעדים מרכזיים. האחד, הפסקת אש עם ישראל והסרת המצור והבידוד הבינלאומי. השני, השגת פיוס לאומי עם הרש"פ וביצור משילותה מול האינטלקטואלים, ארגוני החברה האזרחית והפלגים הרדיקליים.

כדי להשיג את היעדים האלה, סינוואר מאמץ שיח ריאלי, אופרטיבי, פרקטי, אנושי-רגשי, לאומי זקוף וקהילתי חברתי. במקביל הוא מסיט הצידה את השיח הדוגמטי, המקסימליסטי, ההירואי, האידיאולוגי-דתי והמתקרבן.

המציאות הגאואסטרטגית שנוצרה באזור ובעולם בכלל משמשת עבורו "הזדמנות נוחה ומתאימה לשינוי". סינוואר מניח את האמנה של חמאס משנת 1988 מאחוריו, בטענה שהתאימה לעולם אידיאולוגי יותר, והוא בוחר להתקדם הלאה. בעולם שבו האינטרסים הפוליטיים הופכים אויבים לידידים ולהיפך, אין הולם יותר מאשר ליישם את המסמך הפוליטי החדש של חמאס שהושק במאי 2017. סינוואר בחר לדבר על הצרכים הרגשיים והחומריים של העם הפלסטיני, ובמיוחד של הדור הצעיר, והוא הניח הצידה את השיח ההירואי של גבורה ומות קדושים. סינוואר מבין שהרטוריקה היהירה והמיליטנטית לא רק מסייעת לישראל לקבע את הדימוי של חמאס כארגון טרור אלא היא עלולה להניע מרי אזרחי מצד ארגוני החברה האזרחית והאליטה המשכילה הפלסטינית. סינוואר דיבר בגילוי לב על שברון הלב, הפחדים, הטראומות והטינה של הילדים הפלסטינים, והביע תקווה שהזמן יעשה את שלו ויביא להגלדת הפצעים והנמכת החומות משני צידי הגבול.

סינוואר, בניגוד לדוברי התנועה לדורותיהם, לא חושש להודות בפומבי בנחיתות הצבאית של חמאס מול העוצמה הצבאית של ישראל הגרעינית, ולהבהיר כי העפיפונים והבלונים הם מסר ולא כלי נשק. המלחמה לדידו, אינה משיגה דבר, אבל הפלסטינים פונים אליה, כי הדם הופך אותם מנפקדים לנוכחים. תהלוכות השיבה הן אפוא, במידה רבה סוג של אלימות מתחננת שנועדה לשכנע את ישראל והרש"פ להסיר את המצור מעל עזה כדי שחמאס תוכל לקיים את מחויבויותיה הקהילתיות, החברתיות והכלכליות כלפי העניים, הנשים, הילדים והמשכילים המובטלים, ולשמר את מקור עוצמתה האלקטוראלית. חשוב לסינוואר להסביר שהישגי חמאס ברמה המוניציפלית לא תורגמו להישגים ברמה הארצית בשל המצור והבידוד הבינלאומי שהוטל עליה, ושההתעצמות הצבאית מומנה אך ורק מכספי חמאס ולא מכספי הציבור או המדינות התורמות.

בריאיון הזה, סינוואר מאמץ את אחד המוטיבים החשובים המופיעים ביוזמת הפיוס של איש העסקים הפלסטיני, עדנאן מג'לי, זאת כנראה בעקבות המפגשים של מנהיגי החמאס עימו. בדומה למג'לי, סינוואר מבין שצריך לשכנע את ישראל ואת הקהילה הבינלאומית לחדול מלראות בפלסטינים מקבצי נדבות ובכספי הסיוע את הפתרון לבעיה הפלסטינית. סינוואר כמו מג'לי רוצה כבוד לאומי, ואת זה אפשר להשיג רק באמצעות עצמאות כלכלית והישענות על ההון האנושי והכלכלי הפלסטיני. סינוואר שואף להשיג חרות אישית ולאומית, והוא מוכן לשלם על כך והרבה – הוא מתחייב לכבד כל הסכם שייחתם. אבל עד שישיג את החרות הנכספת, הוא מחליט לשתף את הקוראים ביחסו האמביוולנטי לחוויית הכלא תוך שהוא נזהר שלא להכעיס יותר מידי את חבריו לתנועה. הכלא הישראלי עבור סינוואר נחשב אומנם לחוויה מכוננת, סוג של טקס התבגרות המחזק את האחווה והזהות הפלסטינית אבל הוא גם חוויה שלילית שסינוואר לא מאחל אותה לאיש. ברגע של כנות אנושית, הוא מודה שהשנים בכלא היו עבורו שנים אבודות. לסינוואר יש אומנם חוב מוסרי ומצפוני כלפי האסירים הפלסטינים, שהותיר מאחור, אבל חשוב לו לומר להם שבמציאות הנוכחית, החיים בכלא הישראלי הסגור טובים מהחיים בכלא העזתי הפתוח. האסירים עבור סינוואר הן פלח אוכלוסייה חשוב במאבק שלו לקידום האחדות הלאומית, ובריאיון הוא רומז שדווקא "מסמך האסירים" (2006) שגובש בכלא הישראלי הסגור עשוי להיות חבל הצלה עבור ההנהגות הפלסטיניות בחוץ שממשיכות להכות זו בזו.

סינוואר מבין היטב שאין שום סיכוי להגשים את החזון המקסימליסטי של חמאס (שחרור כל פלסטין) ועל חמאס לאמץ שיח אופרטיבי ופרקטי, היום ולא מחר. לשם כך, עליהם לשכנע את הישראלים להבין שני דברים חשובים:

ראשית, הבסת הפלסטינים וכיבוש עזה יהיו ניצחון לנתניהו אבל לא לישראלים, כי זה יהיה כרוך בשליטה בשני מיליון פלסטינים. שנית, ריסוק הפלגים הפלסטיניים האידיאולוגיים הרדיקליים על ידי חמאס באמצעים צבאיים לא יביא לריסונם אלא ידרדר את הפלסטינים למלחמת אחים אין סופית.

סינוואר למד מיאסר ערפאת לקח חשוב – לפתור את המחלוקות הפנימיות באמצעים פוליטיים ולא צבאיים ולנקוט גישה מכילה ולא מרסקת כלפי הפלגים הרדיקליים. זאת כדי לשמר את האחדות הלאומית הפלסטינית. עימות הדמים בין 'פתח' וחמאס שהוביל לפילוג הלאומי ולבידוד חמאס לא התחולל במשמרת של סינוואר, אז הוא ישב בכלא. אבל הוא מהדהד באוזניו ומשמש לו תמרור אזהרה ביחסיו עם הפלגים האחרים. סינוואר מעדיף להכיל אותם ולהתמודד עימם באמצעים פוליטיים ולא צבאיים כדי להציל את מה שעוד נותר מהאחדות הלאומית ברצועת עזה לפחות.

לסיכום, העובדה שהריאיון של סינוואר לא הוכנס במלואו לאתר הבית של חמאס, והושמטו ממנו דווקא החלקים שבהם הוא מופיע כאיש בשר ודם שיש לו רגשות, פחדים, ואפילו תקווה מלמדת על המאבקים הפנימיים המתחוללים בתוך התנועה, אך גם מסמנת אותו כפרטנר אפשרי מול ישראל. השאלה הגדולה, האם האומץ שהפגין בריאיון יעמוד לו כדי להשלים את הפיוס הלאומי ואת ההסדרה המדינית מול ישראל.