תנועת הג'האד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) ו"אלמג'מע אלאסלאמי" שלימים הפך לתנועת החמאס צמחו מתוך תנועת "האחים המוסלמים" על רקע התחייה הדתית שפקדה את המזרח התיכון בסוף שנות ה-70. תנועת הגא"פ שנוסדה על ידי ד"ר פתחי שקאקי, סטודנט פלסטיני שלמד במצרים פעלה כבר מראשית דרכה לשחרור פלסטין והקמת מדינה אסלאמית באמצעות מאבק מזוין. היא הייתה ממחוללות האנתפאדה הראשונה אך נדחקה לשולי הזירה הפוליטית לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. במשך למעלה משני עשורים היא הייתה תנועה צבאית סוררת שלא סרה למרותן של ההנהגות הפוליטיות הרשמיות של העם הפלסטיני ודאגה לטרפד כל הודנה שנחתמה שלא בהסכמתה...

היא לא פיתחה לעצמה תשתית אזרחית ולא נטלה חלק במערכת הפוליטית המוניציפלית (בחירות למועצות המקומיות ולעיריות) או הארצית (בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות) ולכן נותרה שולית בקבלת ההחלטות הלאומיות של העם הפלסטיני.

חמאס, לעומתה, החלה את דרכה כתנועה חברתית-דתית שמטרתה הייתה לקדם רפורמה חברתית, דתית ופוליטית באמצעות הנחת תשתית אזרחית לחברה אסלאמית. המאבק הפנימי שהתחולל לאורך שנות ה-80 בין דור המייסדים לבין דור הבנים סביב הצורך לשמר את הרלוונטיות של התנועה מול תנועות הג'יהאד האסלאמי ו'הפתח' הסתיים בהפיכתה לארגון טרור ג'יהאדיסטי, והשיח הרפורמיסטי הוחלף בשיח מהפכני אלים. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו מצאה את עצמה הנהגת החמאס בצומת הכרעה היסטורי שאילץ אותה להחליט בין המשך המאבק המזוין ובין השיח המדיני, והיא החליטה להפוך בהדרגה מארגון טרור למפלגה המשלבת בין התנגדות מזוינת ושלטון פוליטי. היא הקימה את מפלגת "ההצלה הלאומית האסלאמית" (1995) ובהמשך את "מפלגת השינוי והרפורמה" (2006), שזכתה ברוב קולות בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.

מאז עלתה תנועת החמאס לשלטון בעזה מתקיימת בין השתיים שותפות בסיסית לצד יריבות הדדית. מאבקי הכוח בין המדינות האסלאמיות (תורכיה ואיראן) והמדינות הערביות; חוסר הקשב של השחקנים המרכזיים בקהילה הבינלאומית למתרחש בשטחים הפלסטיניים, בשל משברים דוחקים הרבה יותר באזור ובעולם כולו; משבר המשילות של חמאס והרש"פ וחוסר האמון של ההמונים בפלגים הפוליטיים; ועליית כוחם של ארגוני החברה האזרחית השואפים לייצר שיח של מרי אזרחי במקום מאבק מזוין; כול אלה גרמו להנהגת הגא"פ בחו"ל להשיב את המאבק המזוין לסדר היום הלאומי הפלסטיני.

ב-21 באוקטובר 2016 נשא רמדאן שַלַּח, מנהיג תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ), נאום לציון 29 שנים להיווסדות התנועה. אלשלח קרא לתנועת הבית שלו להיוולד מחדש ולהציב את הג'האד בראש סדר העדיפויות. הוא עודד את העם הפלסטיני לשוב לנקודת המוצא של מאבק השחרור. לבטל את הסכם אוסלו ואת ההכרה בישראל, לחזק את תנועת החרם נגד ישראל, לסיים את הפילוג, לבנות את אש"ף מחדש ולגבש אסטרטגית מאבק מזוין אחת לכלל הקיבוצים הפלסטיניים (שטחי 48, גדמ"ע, רצ"ע והפזורה). הוא מתח ביקורת קשה על המשטרים הערביים על שוויתרו על המאבק לשחרור פלסטין והעדיפו לנרמל את יחסיהם עם ישראל.

אלשלח נשא את נאומו על רקע תפאורה של סמל לאומי (דגל פלסטין) וסמל דתי (מסגד אלאקצא והמילה ג'האד) והשתמש בביטוי הערבי "מא בעד" שטבע בן בריתו, חסן נצראללה. התפאורה והסמנטיקה נועדו להפיח רוח חיים בעם הפלסטיני הפסיבי ולעמת אותו עם השאלה "מה (יהא) אחרי אובדן פלסטין" (מא בעד פלסטין). שנה וחצי אחרי הנאום ותשעה חודשים אחרי פרסום המסמך הפוליטי החדש של תנועת החמאס, החליטה תנועת הגא"פ להפוך את נאומו של אלשלח למסמך פוליטי כתוב ולהציגו כחלופה לאומית אותנטית, אפקטיבית ופטריוטית למדיניות הכושלת של תנועות ה'פתח' והחמאס הסובלות מבלבול רעיוני והססנות פוליטית. עיון בשני המסמכים מלמד על קווי דמיון בסיסיים בין שתי התנועות אך הוא גם מצביע על הבדלים חשובים בתשע סוגיות מרכזיות.

ראשית, אופי התנועה – שתי התנועות מגדירות את עצמן כתנועות שחרור לאומיות-אסלאמיות עצמאיות. אבל חמאס מדגישה את אמונתה באסלאם המתון והמאוזן התומך בשלום, סובלנות, צדק, חרות וכבוד ומתנגד לקנאות דתית, עדתית ואתנית.

שנית, היחס לפלסטין וירושלים – שתי התנועות מאמינות שכל פלסטין מהנהר ועד הים היא ארץ קודש ואדמה ערבית, אסלאמית, פלסטינית, שהשתלט עליה מיזם ציוני קולוניאליסטי וגזעני בחסות המערב. אין להכיר בישות הציונית שקמה על אדמה זו, בהצהרת בלפור, בהחלטת החלוקה ובהסכם אוסלו. יחד עם זאת, חמאס מעדיפה להציג נרטיב הומני לפיו העם הפלסטיני הוא עם שגורש מאדמתו ומנהל מאבק נגד הכובש הציוני ולא נגד היהודים, והאנטישמיות מקורה בהיסטוריה האירופית ולא בהיסטוריה הערבית-האסלאמית. כמו כן, חמאס מוכנה בשם ההסכמה הלאומית, להקים מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'. הגא"פ, לעומתה, מעדיפה להציג נרטיב דתי-תרבותי, לפיו עדה דתית ולא לאומית (היהודים) השתלטה על אדמת פלסטין על בסיס מיתוסים שקריים (הארץ המובטחת, העם הנבחר וארץ ללא עם) ובסיוע הקולוניאליזם המערבי ואין להכיר בישות הבלתי חוקית הזאת. שתי התנועות מאמינות שירושלים צריכה להיות עיר הבירה של פלסטין, ואין לוותר על אף חלק ממנה. אבל הגא"פ מדגישה שהבעלות האסלאמית היא לא רק על מזרח ירושלים והיא כוללת גם את אלבוראק (הכותל המערבי).

שלישית, מיהו העם הפלסטיני – שתי התנועות רואות בעם הפלסטיני על כלל קיבוציו הגאוגרפיים וזרמיו הדתיים, התרבותיים והפוליטיים – עם אחד, שזכות השיבה שלו לפלסטין היא זכות טבעית, אישית וקולקטיבית העוברת מדור לדור, מבוססת על הדין הדתי, החוק הבינלאומי וזכויות אדם, ואינה ניתנת לביטול, או המרה בפיצויים או יישוב מחוץ לפלסטין. שתי התנועות מייחסות חשיבות לגיוס כלל פלחי העם למיזם ההתנגדות והשחרור מהכיבוש. אבל הגא"פ מייחדת סעיפים ספציפיים לנוצרים, לערביי 48 ולאסירים. היא משבחת את הנוצרים על שותפותם ותרומתם התרבותית והכלכלית למאבק הלאומי ומדגישה את המחוייבות האסלאמית לשמירת מקומות הפולחן הנוצרי בהתאם לחוזה עומר; היא משבחת את ערביי 48 על שותפותם המלאה במימוש היעדים הלאומיים על ידי היאחזות באדמה הפלסטינית, שמירת הזהות הלאומית והגנה על התרבות הערבית והאסלאמית מפני ייהוד; והיא מדגישה את מרכזיות בעיית האסירים וקוראת לכלל הגורמים לשתף פעולה ולפעול לשחרורם.

רביעית, היחס להסכמים ויוזמות שלום – הגא"פ שוללת כול אפשרות לנורמליזציה, מו"מ, או הסכם שלום עם ישראל וקוראת למדינות ערב להחרים את ישראל פוליטית, כלכלית, חברתית, תרבותית ותקשורתית ולבטל את הסכמי השלום שנחתמו עימה ואת יוזמת השלום הערבית. לטענתה, כל הסכם עם ישראל משמעותו חיסול קיומה של פלסטין והכרה בזכות היהודים הזרים לחיות ולשלוט בה. חמאס, לעומת זאת, מבהירה שתוכניות מדיניות שפוגעות בזכויות העם הפלסטיני וגורמות לנישולו וגירושו לא יביאו שלום ויותירו את ההתנגדות והג'האד כאמצעים חוקיים לשחרור פלסטין. כלומר – היא מוכנה לקבל הסדרים מדיניים לא פוגעניים.

חמישית, היחס לדפוס המאבק ונשק ההתנגדות – שתי התנועות דבקות בדפוס ההתנגדות החמושה לצד דפוסי התנגדות אחרים והן מדגישות את זכותן להחזיק ולפתח אמצעי לחימה. אבל הגא"פ מציבה את הג'האד המזוין במקום הראשון בשל האפקטיביות שהוכיח בהסגת האויב הישראלי מלבנון ועזה.

שישית, היחס לאחדות הלאומית – שתי התנועות מייחסות חשיבות גדולה לאחדות הלאומית מתוך רצון לחזק את כושר ההתנגדות שלהן מול האויב הישראלי, אבל הגא"פ מדגישה כי אחדות אין פרושה ביטול ההשקפות, המטרות והאמצעים, אלא חיזוק המוסכם וניהול דיאלוג על הלא מוסכם.

שביעית, היחס לאש"ף והרש"פ – שתי התנועות דורשות בנייה מחדש של אש"ף ומוסדותיו הלאומיים אבל הגא"פ הרבה יותר ביקורתית כלפי אש"ף. היא קובעת שאש"ף אינו מייצג את העם הפלסטיני לאחר שחתם על הסכם אוסלו ונטש את המאבק המזויין וכן משום שאינו כולל את כלל הזרמים הפלסטיניים. שתי התנועות רואות ברש"פ עובדה מוגמרת אבל הגא"פ הרבה יותר ביקורתית כלפיה. היא רואה בה תוצר של הסכמי אוסלו הבלתי חוקיים, ומגנה אותה על הוויתורים שעשתה בכל הקשור לאמנה הלאומית, לאחדות העם והאדמה ולכניעתה לתכתיבים ישראליים ואמריקנים המחייבים אותה לבצע תיאום ביטחוני ולהגן על ההתנחלויות והכיבוש במקום על העם הפלסטיני.

שמינית, היחס לאומה הערבית-האסלאמית – שתי התנועות מייחסות חשיבות לעצמאות ההחלטה הלאומית הפלסטינית ולאי-הכפפתה לגורמים חיצוניים אבל הן אינן פוטרות את הערבים והמוסלמים מאחריותם לסייע בשחרור פלסטין מהכיבוש הציוני. יחד עם זאת, חמאס משתדלת לא למתוח ביקורת גלויה על המנהיגים הערבים והיא מסתפקת בהצהרה על אימוץ מדיניות מאוזנת ופתוחה ללא התערבות בסכסוכים הפנימיים והאזוריים. לעומת זאת, הגא"פ מותחת קו ישיר בין הבעיה הפלסטינית ובין מציאות הפילוג והפיגור השוררת בתוך האומה הערבית-האסלאמית, ומבהירה שמציאות זו לא תשתנה אם בעיית פלסטין לא תשוב לסדר היום הערבי-האסלאמי. לכן, סבורה הגא"פ על המנהיגים הערבים והאסלאמיים למהר ולפתור את הסכסוכים באמצעות דיאלוג לאומי ולא באמצעים אלימים ובסיוע גורמים זרים. רק באמצעות פיוס בין סונים ושיעים, בין המדינות הערביות והמדינות האסלאמיות (תורכיה ואיראן) ובין הממשלות הערביות והאסלאמיות לעמיהן הם יוכלו לדבריה, להתייצב יחד אל מול האויב הציוני המשותף. כמו כן, הגא"פ קוראת לממשלות הערביות והאסלאמיות לא למנוע או להגביל יוזמות עממיות ושיתוף פעולה חומרי ומוסרי בין העמים הערביים והאסלאמיים ובין הפלסטינים, והיא מדגישה את תפקיד המשכילים הערבים והמוסלמים בשימור פלסטין והג'האד בזיכרון ההיסטורי של האומה הערבית-האסלאמית.

תשיעית, היחס לקהיליה הבינלאומית – חמאס בוחרת להבליט את אופייה ההומני והבינלאומי של הבעיה הפלסטינית ואת אמונתה בקשרים עם מדינות העולם ועמיו על בסיס צדק, חרות וכבוד. הגא"פ לעומת זאת, בוחרת להביע אי-אמון כלפי החוק הבינלאומי שסלל את הדרך להקמת ישראל וממשיך לדאוג לעליונותה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית ולהתעלם מפשעיה. הגא"פ מבהירה כי אין לפלסטינים כל סיכוי להשיג לגיטימציה בינלאומית כל עוד המערב שבוי בעויינות ההיסטורית שלו כלפי המזרח, וכל עוד תחייה ערבית-אסלאמית או התנגדות לשליטה האמריקנית והציונית נתפסת בעיניו כאיום מסוכן. לכן היא קוראת לשתף פעולה רק עם הכוחות והזרמים בעולם שתומכים בצדקת הבעיה הפלסטינית ומגנים את מדיניותה הגזענית של "הישות הציונית".

מניתוח לשון הטקסט בשני המסמכים ניתן ללמוד על שלושה הבדלים מרכזיים בשיח המאבק של הלאומי של שתי התנועות:

ראשית, שיח המאבק של תנועת הגא"פ מקסימליסטי וטוטאלי הרבה יותר מזה של תנועת החמאס, וההבדל ניכר בלשון הטקסט הכוללת חזרה מרובה על מילים בעלות משמעות מקסימליסטית (كل, كامل, شامل, جميع, جميعا, كافة, اي جزء, اي حال) (69 פעם לעומת 11 פעמים במסמך החמאס). הגא"פ דוגלת בשחרור כל פלסטין ובהשבת כל זכויות העם הפלסטיני; היא קוראת למאבק שחרור כולל וחוצה גבולות, דורות, אידאולוגיות, עדות, מעמדות ומגדר ובכל האמצעים; היא דוחה את כל ההחלטות הבינלאומיות שאיפשרו את הקמת הישות הציונית, ואת כל צורות נירמול היחסים וכל ההסדרים המדיניים שנחתמו וייחתמו עם הישות הזאת.

שנית, שיח המאבק של תנועת הגא"פ מתאפיין בשלילה מוחלטת של קיום האחר הציוני והוא מבטל כל אפשרות להסדרה עימו. לעומת זאת, חמאס אינה פוסלת דו-קיום וחיים משותפים עם בני דתות אחרות וכן הסדרה מדינית בתנאי שלא תהיה פגיעה בזכויות הפלסטינים. ההבדל ניכר בלשון הטקסט של הגא"פ הכוללת שימוש רב במילות שלילה, ביטול והתנגדות (لا, ليس, باطل,رفض, ترفض, مرفوضة, رافضة,اعتراض, الغاء, سحب) (80 פעם לעומת 24 במסמך החמאס).

שלישית, שיח המאבק של תנועת הגא"פ הוא שיח דתי אסלאמי, דוגמטי ומתבדל השולל כל קשר עם היהודים החיים בפלסטין. לעומת זאת, חמאס משתדלת להבליט את הפן הלאומי ואת הערכים האוניברסליים והסובלניים של האסלאם כדי לבדל את עצמה מהקבוצות האסלאמיות הרדיקליות ולהשיג לגיטימציה פוליטית ממדינות ערב והקהילה הבינלאומית. ההבדלים ניכרים בלשון הטקסט של הגא"פ הכוללת שימוש רב במילים מהשדה הסמנטי האסלאמי (اسلام, اسلامي, مسلم/ون, جهاد, استشهاد,مقدسات, مسجد الاقصى, البراق, القدس, ديني, صلاة, سنة وشيعة) (105 פעם לעומת 34 במסמך החמאס).

לסיכום, הנהגת הגא"פ מבינה שחמאס היא בעלת ברית בערבון מוגבל, וברגע שהיא תתפייס עם ה'פתח' ותזכה בלגיטימציה פוליטית מהמנהיגים הערבים והמערביים היא עלולה להפנות לה גב ולפעול לריסונה והגבלת כוחה הצבאי והפוליטי בזירה הפלסטינית. עוד היא מבינה שהבעיה הפלסטינית לא תיפתר בסיוע הקהילה המערבית העוינת או האומה הערבית-האסלאמית השקועה בסכסוכים עדתיים, דתיים ואתניים ולכן עיקר המאמץ שלה מופנה לגיוס הקבוצות שנזנחו על ידי הישויות השלטוניות של הרש"פ וחמאס: הנוצרים, הצעירים המשכילים וערביי 48. מיזם תהלוכות השיבה עשוי להיות עבורה הזדמנות טובה להתחבר למשכילים המרכסיסטיים ולאסלאמיסטים הצעירים הפונים עכשיו לעבר פרדיגמת מאבק חלופית של מרי אזרחי והחרמת ישראל כדי לדרדר אותם בהדרגה למאבק אלים ומזוין נגד ישראל.