04 נובמבר 2019

לאחר הודעתו הפתאומית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על פינוי מיידי של החיילים האמריקנים מצפון סוריה באוקטובר 2019, החל מבצע צבאי רחב היקף של טורקיה נגד הכוחות הכורדים באזור. המבצע הטורקי סוקר כטבח שיוביל בוודאי לאסון הומניטרי ארוך טווח, שרק יחמיר את המצב הכללי בסוריה, שמצויה כבר קרוב לתשע שנים במלחמת אזרחים. הגינויים לטורקיה גברו, ואיתם הסנקציות הצבאיות של ספקיות נשק כמו גרמניה וצרפת. הנשיא טראמפ עצמו זכה למטר גינויים על החלטתו ברחבי העולם ומכל קצות הקשת הפוליטית בארה"ב, אפילו מפי בעלי בריתו הנאמנים ביותר.

אחד הטיעונים המובילים בתוך שלל הביקורות החריפות על החלטת טראמפ להסיג את חיילי ארה"ב הוא שהבגידה בכורדים הסורים היא משגה לטווח ארוך. לאחר שהכורדים לחמו בנאמנות וביעילות מרשימה נגד דאע"ש/המדינה האסלאמית במשך חמש השנים האחרונות, נטישתם לגורלם מול צבא טורקיה מאותתת לכל מי ששוקל לשתף פעולה עם ארה"ב שלא לעשות כן מאחר וארה"ב מתגלה כמשענת קנה רצוץ.

אין זו הפעם הראשונה שבה נשמעות אזהרות כאלו ביחס לארה"ב. לארה"ב יש היסטוריה ארוכה של נטישת בעלי-בריתה. אפשר להזכיר בהקשר זה את טייוואן, עת ארה"ב של ניקסון וקיסינג'ר בחרה להחליף את הכרתה בה כ"סין" בהכרה ב"רפובליקה העממית של סין" (סין היבשתית) – אם כי ארה"ב חסה על טייוואן וממשיכה עד היום להגן עליה מפני פלישה אפשרית של סין [מה שלא בטוח שיחזיק מעמד עוד זמן רב תחת טראמפ, למשל במסגרת עסקה מקיפה עם סין כדי לסיים את מלחמת הסחר בה החל]. וכמובן דרום וייטנאם, שארה"ב נלחמה למען קיומה במשך כשמונה שנים ושילמה על כך בחיי 58,000 מחייליה, עד שנטשה אותה לגורלה בידי צפון וייטנאם באביב 1975. קצרה היריעה מלהזכיר את כל המדינות והכוחות התת-מדינתיים שארה"ב זנחה לאורך השנים. במזה"ת בוודאי אפשר רק להזכיר את נשיא מצרים חוסני מובארק שהיה בעל ברית נאמן במשך 30 שנה עד שהנשיא ברק אובמה הסיר את תמיכתו ממנו בראשית 2011 לנוכח ההפגנות ההמוניות בקהיר ובכך האיץ את נפילתו. הסבר אפשרי לנטישת בעלות בריתה של ארה"ב אפשר למצוא בדבריו של מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר אשר אמר "לארה"ב אין ידידים או אויבים, רק אינטרסים."

החיפוש אחר בעלי ברית מקומיים באזורי סכסוך הוא מהלך שגור של מעצמות. על-ידי שימוש בכוח מקומי כשליח של ארה"ב, וושינגטון מקווה להימנע משליחת כוחותיה למלחמה נוספת שעלול להיות לה מחיר כבד. כוח מקומי שמצויד בידי ארה"ב נלחם לא לגמרי בשמה כשכיר-חרב אלא על-בסיס האינטרסים שלו, כלומר יש לו לגיטימציה מסוימת (או רבה) שארה"ב עצמה היתה מתקשה להשיג. כך שברור מדוע מעצמת-על כמו ארה"ב תמצא שיתוף פעולה עם בעלי ברית מקומיים במצב מלחמה כנתיב מועדף.

הבעיה היא שברית כזו יכולה לחלוף, כפי שהכורדים בסוריה חווים ממש עתה על בשרם. השיקולים האמריקניים, האינטרסים שלהם – תהא מידת המוסריות שלהם אשר תהא – תמיד יגברו, וכפי שכבר אירע בעבר, כשניצבת בפני ארה"ב הזדמנות להישג משמעותי על-חשבון בעלי הברית הללו, היא נוטה לקחת אותה בשתי ידיים ולנטוש את שותפיה. ללא הגב האמריקני בעלי הברית לא יכולים להוסיף ולעמוד, כפי שלומדים כעת הכורדים, וכפי שלמדה בזמנה דרום וייטנאם, ולא רק היא.

כאן מגיעה שאלת המחיר, מחיר הבגידה האמריקנית בעוד בעל ברית. החשש המובן הוא שבעתיד תתקשה ארה"ב לגייס בעלי ברית, במיוחד באזורים סבוכים כמו המזה"ת. אולם ההיסטוריה מראה שזה לא הכרחי. מה שסביר יותר הוא שכל מי שיחשוב להיענות להצעה אמריקנית לשתף פעולה ידרוש מארה"ב יותר – יותר התחייבויות, יותר ערבויות ביטחון, יותר ציוד וסיוע כלכלי ודיפלומטי, דהיינו יותר מחויבות. סביר גם שארה"ב תיאלץ להיענות לדרישות אלו, בהנחה שלא תהיה לה חלופה זולה יותר.

לשם המחשה, בסמוך לקריסת דרום וייטנאם באביב 1975, קיסינג'ר שהה במסע דילוגים במזה"ת, בניסיון נואש להשיג את הסכם הביניים בין ישראל למצרים. ממשלת רבין דחתה את ההסכם למרות שלל לחציו. לדידו של רבין, המחיר של נסיגה ממעברי הגידי והמיתלה בסיני ומשדה הנפט אבו-רודס היה גבוה בהרבה מהתמורה, שלא חרגה מהתחייבות עמומה של סאדאת לא לנצל את השטח שיקבל כדי לתקוף את ישראל. ארה"ב הציעה ערבות מדינית שאמנם סאדאת יעמוד במילתו, ותו לא. לפחות לפי הבנתו של מזכיר המדינה דאז קיסינג'ר, הסירוב הישראלי נבע מהעובדה שארה"ב נטשה את דרום וייטנאם, ולכן המחיר שנדרש כדי שישראל תחתום על הסכם הביניים עם מצרים עלה פלאים.

התוצאה הייתה ההערכה מחדש. היה זה אחד המשברים העמוקים ביותר בין ישראל וארה"ב. במהלך המשבר אמר קיסינג'ר בשיחות סגורות ובכמה הזדמנויות שונות המתועדות במסמכי מדיניות החוץ של ארה"ב וזמינים לעיון הציבור, שאין לו ספק שנטישת דרום וייטנאם היא מה שמטריד את ישראל, כלומר שישראל חוששת לסמוך על ארה"ב. אף שאין עדות חותכת בארכיון המדינה שרבין, פרס ואלון חשבו כך, קיסינג'ר העלה את הסוגיה לפחות פעם אחת בשיחות עמם. רבין מיד אמר לו לא להשוות. אך קשה לומר שקיסינג'ר השתכנע. בשיא המשבר, רבין הסביר לנשיא פורד ולקיסינג'ר באריכות את בעיית הביטחון האקוטית של ישראל כתוצאה מהנסיגה הנדרשת מהמעברים, והם הבינו. אולם הצל של וייטנאם עמד בוודאי ברקע החלטת הממשל האמריקני להעניק לישראל שורה ארוכה של הטבות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות וכן ערבויות מפורטות לטווח ארוך בענייני ביטחון ונפט בתמורה לחתימה על ההסכם. ואמנם, בספטמבר 1975 ממשלת רבין קיבלה את ההסכם שהיה דומה מאוד לזה שדחתה במרס על בסיס ההסכמים החדשים עם ארה"ב (בעיקר הנוכחות האזרחית האמריקנית במעברים) ועל בסיס הערבויות הנלוות. כך נסללה הדרך לתחילת משא ארוך שהסתיים בחתימת הסכם השלום ב-1979 בין ישראל (בראשות מנחם בגין) ומצרים שלווה שוב בהסכמים מפורטים על סיוע כלכלי וצבאי ובערבויות ביטחון ונפט.

שנים אחר-כך, בעקבות עוד מהלכים אמריקניים שפגעו קשות בבעלי ברית, נדרשה ארה"ב לשלם מחירים גבוהים מאוד כדי להשיג בעלי ברית חדשים או לחדש בריתות, לדוגמה ביחסים עם פקיסטן אחרי פלישת בריה"מ לאפגניסטן ב-1979 ושוב פקיסטן אחרי פיגועי 11.9.2001. במלים אחרות, ובחזרה לימינו, הנזק לטווח הקצר הוא ברור. בטווח הארוך, המחיר שיגבו שותפים אסטרטגיים אפשריים מארה"ב רק יעלה.

ד"ר זיו רובינוביץ, עמית הוראה של Israel Institute באוניברסיטת סונומה סטייט ועמית מחקר בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה