האם הערביה ממלאת תפקיד מרכזי במשפחה, היא יולדת את ילדיה, מחנכת ומעצבת את אישיותם בשנות חייהם הראשונות, והיא זו שאחראית להקניית נורמות מוסר קפדניות לבנותיה. האם מודעת לכך ששמה הטוב של המשפחה ושמה שלה תלויים בחינוך שהיא תעניק לבנותיה, ובבחירה המוצלחת של כלותיה לעתיד, ולכן האינטרסים המשפחתיים עומדים אצלה תמיד מעל צורכי הבנות או הבנים...
הלקסיקון ואוצר המילים של האם מול בתה מושאל בעיקרו מהשדה הסמנטי של כבוד ובושה, והוא כולל מערכת שלמה של ציוויים ואיסורים כדי לשמור על כבוד המשפחה.
מלחמת 1967 וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה היו נקודת מפנה עבור הנשים הפלסטיניות. סביבת הכיבוש החדשה הפחיתה את הפיקוח החברתי, האוניברסיטאות שנפתחו בערים הפלסטיניות הביאו לעלייה במספר הסטודנטיות, והנשים הגבירו את מעורבותן במאבק הלאומי לצד המאבק המגדרי. הן השתתפו בהפגנות, נהרגו, נאסרו או גורשו, ונתפסו כ"נשים כל יכולות", "אימהות פוריות", "יוצרות האומה" ו"סמל הכבוד הלאומי" .
בשנת 1978 הוקם ועד פועל לענייני נשים שפעל בקרב הנשים בכפרים ובמחנות הפליטים. רוב הנשים בכפר ובמחנה הפליטים מילאו תפקידים מסורתיים (בישול, ניקיון וגידול ילדים). חלקן לא ידעו קרוא וכתוב, חלקן נשרו ממסגרות לימוד ולא השלימו השכלה תיכונית בשל אי יכולת כלכלית לממן את לימודיהן, מחסור בבתי ספר תיכוניים במחנות הפליטים או בשל המגבלות שהוטלו על ניידותן לערים או לכפרים הסמוכים. הן היו עניות, הושאו בעל כורחן והיו מטופלות בילדים רבים שהובאו לעולם בשל אינטרסים משפחתיים (הגדלת כוחה של החמולה) ואינטרסים לאומיים (הולדת לוחמים לצורכי המהפכה והמאבק הלאומי). הן היו תלויות כלכלית בבעליהן, ואלה התנגדו ליציאתן לעבודה כדי שלא יווצר הרושם שהבעלים אינם מסוגלים לדאוג לבד לפרנסת משפחתם. הן הוגבלו בדיבורן ובתנועתן, והיו חייבות לקבל את רשות הבעל, האב או האח כדי לצאת מבתיהן. הן סבלו מאלימות בתוך המשפחה על רקע הפיחות שחל בגבריות בני זוגן שלא יכלו להגן על בני משפחתם ולספק את צרכיהם הכלכליים תחת תנאי הכיבוש הישראלי. הן לא היו מודעות לזכויותיהן החוקיות בעיקר בנושא הירושה, ובדרך כלל ויתרו על חלקן בירושה לטובת אחיהן כדי להבטיח את הגנת האחים ותמיכתם בהן בעתות משבר עם הבעל ובני משפחתו. הן מילאו תפקידים בהתקוממות הלאומית אך רק כהמשך לתפקידיהן המגדריים המסורתיים (ביקור משפחות שהידים, השתתפות בהלוויות השהידים, מתן מחסה למבוקשים, טיפול בפצועים והפגנות לשחרור אסירים) .
השינויים שהתחוללו לקראת סוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 (הפסקת המימון שהועבר ממדינות המפרץ לאש"ף עקב תמיכתו במשטר העראקי שפלש לכווית, התנגשויות אלימות בהר הבית וסגירת שוק העבודה המפרצי ושוק העבודה הישראלי בפני הגברים הפלסטינים) החמירו את מצבן של הנשים הפלסטיניות שנאלצו לשאת בנטל הכלכלי, והיו חשופות לאלימות בתוך המשפחה. יחד עם זאת, מדיניות הפרסטרויקה והגלאסנוסט של הנשיא מיכאל גורבצ'וב פתחה בפני הנשים הפלסטיניות חלון הזדמנויות להגברת שיתוף הפעולה הבינלאומי בין מכוני המחקר וארגוני הנשים הפלסטיניות ובין תנועות הנשים בעולם. הנשים ביקשו להכניס שינוי בסדרי
השיח - לא עוד שיח לאומי פטריארכלי הגמוני הדוחק לשוליים את השיח המגדרי לשוויון זכויות אלא שיח לאומי ומגדרי שלובים זה בזה, המונעים אלימות נגד נשים, ומאפשרים להן לרכוש השכלה, להשתלב בשוק העבודה על כל ענפיו מגזריו ודרגיו, לממש את זכותן החוקית בענייני ירושה ולא להינשא בגיל צעיר .
חתימת הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית עוררה בקרב הנשים הפלסטיניות ציפייה לשינוי מעמדן החברתי, ושיתופן בעיצוב דמותה של המדינה הפלסטינית העתידית. בעיות חברתיות משפחתיות (כמו למשל אלימות נגד נשים) שנדחקו מסדר היום לטובת נושא המאבק הלאומי נגד הכיבוש החלו לעלות לדיון ציבורי .
יחד עם זאת, הרשות הפלסטינית לא שינתה באופן מהותי את היחס לשיח של זכויות נשים, והן נותרו כבולות בסדרי המשטר הפטריארכלי. מדיניות חלוקת המשאבים של הרשות הפלסטינית התבססה על קשרים משפחתיים/חברתיים ושיוך מפלגתי פוליטי והאישה נותרה תלויה במשפחה ובזיקה הפוליטית שלה . דפוסי ההתנהגות של המשפחה הפטריארכלית המציבה את הגבר במרכז שוכפלו לתוך מוסדות הרשות הפלסטינית ומנגנוניה הפוליטיים, הציבוריים והביטחוניים, והנשים הוסגו אל הספירה הפרטית או הודרו לשולי הספירה הציבורית . הן נדרשו להחתים את האפוטרופסים שלהן (בעל, אב או אח) על בקשה להוצאת דרכון פלסטיני, ללמוד שיעורי נהיגה רק בנוכחות גבר מלווה מבני משפחתן, ולהתמודד עם האמביוולנטיות בעמדותיו של מופתי פלסטין, שיח' עכרמה צברי, שקרא מצד אחד לאפשר לאישה ללמוד, לעבוד ולבחור את בן זוגה, ולהעניש את כל מי שפוגע בירושתה ונוהג בה אלימות, ומצד שני, עודד פוליגמיה ונישואים בגיל צעיר . גם מערכת החוקים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה המשלבת חוקים עות'מאניים, בריטיים, ירדניים, מצריים ופלסטיניים, מנציחה את היחסים המגדריים המסורתיים ואת המבנה הפטריארכלי של המשפחה. חוק המעמד האישי הירדני (מספר 61 משנת 1976) החל על תושבי הגדה המערבית קובע למשל, כי הגיל החוקי להשיא בנות הוא 15, החוק המצרי לזכויות המשפחה (מס' 303 משנת 1954) החל על תושבי רצועת עזה, וסעיף 4 בחוק היסוד הפלסטיני לפיו "האסלאם הוא הדת הרשמית בפלסטין והשריעה האסלאמית היא מקור ראשי לחקיקה", אינם עולים בקנה אחד עם סעיף 9 בחוק היסוד הפלסטיני הקובע, כי "הפלסטינים שווים מול החוק והמשפט, בלא הבדל גזע, מין, צבע, דת או דעה פוליטית", ועם האמנה להסרת כל צורות האפלייה נגד נשים שאומצה על ידי הרשות הפלסטינית בשנת 2009 .
פעילות פלסטיניות בארגוני הנשים שהשתייכו לתנועות 'הפתח' והחזית העממית לא נותרו אדישות למתרחש סביבן, והן ניסחו אמנה שכללה עקרונות להסדרת מעמדן השוויוני של הנשים בחקיקה. הן נאבקו לשוויון הזדמנויות בחינוך, בריאות, כלכלה ותעסוקה, ייצוג לאומי ומקומי במוסדות שלטון, הפסקת האלימות ופעילות למען שלום. הלחץ נשא פרי, והמועצה המחוקקת הפלסטינית התירה בשנת 1996 לנשים להתמודד בבחירות לגופי השלטון, ובהמשך הסכימה לשריין 20% מהמושבים במועצה המחוקקת ובמועצות המוניציפאליות לנשים .
פדוא ברגותי, עורכת דין, חברה במועדון האישה הערבי הבינלאומי ובלישכת ועדות האישה לפעילות חברתית ואשתו של האסיר הפלסטיני מספר אחד מרואן ברגותי, התייחסה לייצוג הנשי הדל במערכת הפוליטית והסבירה, כי הוא נגזר מהחסמים החיצוניים (קשיי התניידות ופגיעה בתשתית עמותות הנשים על ידי הכיבוש הישראלי) והחסמים הפנימיים (אי קידום תוכניות נשים במועצות המקומיות, אי השתתפות של נשים במפלגות הפוליטיות, היעדר סדר יום נשי אחיד ותרבות של חלוקת תפקידים על פי מין). ברגותי הביעה שביעות רצון משינוי חוק הבחירות לרשויות המקומיות, שהבטיח שריון 20% מהמושבים במועצות המקומיות לטובת נשים, אך הבהירה שעדיין מדובר בנוכחות של נשים במוסדות הנותנים שירות ולא במוסדות השלטון המרכזי העוסקים בקבלת החלטות פוליטיות לאומיות. ברגותי התייחסה גם לנוכחות האינטנסיבית והנרחבת של נשות תנועת ה'פתח' במערכה הצבאית ובמערכה לקידום החינוך והרווחה בחברה הפלסטינית לעומת נוכחותן הדלה במוסדות ההנהגה של התנועה, של אש"ף ושל הרשות הפלסטינית. לטענתה, בועדה המרכזית של תנועת ה'פתח' יש חברה אחת בלבד, אנתצאר אלוזיר, ובמועצת ההפיכה של התנועה יש שש נשים חברות מתוך מאה ועשרים חברים. לדברי ברגותי, אכזבת הנשים מיחס המפלגות הפוליטיות כלפי הסוגיות הנוגעות לנשים יצרה פיחות במעורבותן הפוליטית במפלגות, וגם בין אלה שכבר זכו לכהן בתפקידים במועצות המקומיות היו מי שהתפטרו אם בשל היחס השלילי והמדיר כלפיהן, ואם משום שלא הבינו מה נדרש מהן וחשו שהן עוסקות יותר בתפקידים ייצוגיים טקסיים ולא מהותיים .
ניתוח השיח החזותי והטקסטואלי של הנשים הפלסטיניות כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט מלמד על מורכבות חייהן של הנשים הפלסטיניות מול שתי מערכות דיכוי: המערכת הלאומית והמערכת המגדרית. האישה הפלסטינית מופיעה כמי שנושאת על גבה את עולה של המסורת הפטריארכלית ונוהגיה, ובקושי רב היא מטפסת במעלה ההר כדי להשיג את זכויותיה כאישה .
רטוריקת השחרור המגדרי של הנשים הפלסטיניות מוכפפת זה שנים רבות לרטוריקת השחרור הלאומי, והאישה הפלסטינית הפכה להיות תבנית נוף מולדתה. היא שרועה על הקרקע, ידיה ושדיה מתרוממים לרגע כהרים, המשתפלים אל מישור צוארה, ואילו סנטרה, פיה ואפה מזדקרים כתלוליות עפר. כסותה מפת פלסטין, שערה צבעי הדגל, אלחרם אלשריף על ראש שמחתה והיא משתוקקת למות "שהידה" למען מולדתה .
היא יוצרת זהות מוחלטת בין ההגנה על "אמא אדמה" (ארצ') ובין ההגנה על "האישה/המשפחה" (ערצ') ומקבילה את מי שוויתר על אדמת פלסטין, למי שוויתר על כבוד משפחתו . את נכונותה להקרבת בניה על מזבח מאבק השחרור ולמען ההגנה על נשות פלסטין, היא מקבלת בשמחה ומקבילה אותה להקרבת האם המיתולוגית "אלח'נסאא" שאיבדה את ארבעת בניה במהלך הקרבות להפצת האסלאם .
לצד הרטוריקה הלאומית בולט רצון עז להנכחת הרטוריקה המגדרית והצעירות הפלסטיניות מרבות להעלות לדפי הפייסבוק שלהן ייצוגים חזותיים העוסקים בסוגיות מגדריות.
מקבץ אחד של ייצוגים חזותיים עוסק במערכת היחסים בין האם והבת. כרזות רבות מתארות את רצון הבת לדמות לאמה ולרצותה. "אני יפה כמו אימי", "חיוך של שביעות רצון על פניה של אימי יוצר עבורי חיים אחרים", "קחו כל דבר והשאירו לי את ליבה של אימי", "שביעות רצונה של אימי כמרפא עבורי", "אני בתה והיא המלכה שלי" .
מקבץ שני, מתאר את דיכויין על ידי הגברים במשפחה ובחברה הפלסטינית. 80% מסך הכול המתאבדים (על רקע אישי ולא לאומי) בחברה הפלסטינית הן נשים. הצעירות הפלסטיניות סובלות מאי שוויון במשפחה הפטריארכאלית, אלימות פיזית ומילולית (25 מקרי רצח של נשים על רקע כבוד המשפחה בשנת 2013), היעדר מדיניות ממוסדת של הגנה, צדק ורפורמה, היעדר שוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך, קשיי נגישות למוסדות השכלה, מרכזים רפואיים ומקומות עבודה (מחסומי צבא וגדר ההפרדה) ושיעור אבטלה כמעט כפול משל גברים ( 36.5% לעומת 23.3% נכון לרבע הראשון של שנת 2014) .
המרכז הפלסטיני לייעוץ וסיוע משפטי שנוסד בשנת 1990 פרסם דו"ח תחת הכותרת "נשים ללא שמות", ובו תיעוד מקרי רצח ומקרי "התאבדות" של נשים בשנים 2007-2010 . רוב מעשי הרצח בוצעו על ידי האב, האח, הבעל או קרוב משפחה אחר לאחר שהואשמו על ידי הסביבה בכך שלא הקפידו על שמירת המוסר במשפחתם, ורוב מעשי ההתאבדות של הנשים היו תוצאה של לחץ שהופעל עליהן מצד קרובי משפחתן. היחלשות סמכות האכיפה של השלטון המרכזי, האפשרות לברוח לשטחי C ו-B , שבהם המשטרה הפלסטינית מנועה מלפעול, הנגישות לכלי נשק ותנאי החיים הקשים של חלק מהנשים (עוני, צפיפות דיור ותנאים סניטריים ירודים) החושפים אותן יותר ויותר לאלימות . "יום האישה הבינלאומי" הנחגג פעם בשנה, נותר ארוע סימבולי המסיר לרגע סורג אחד מחייה, אך מותיר סורגים רבים אחרים בחייה ואלה מוצגים כסבך אחד גדול .
השרשרת האמורה להיענד כתכשיט לצוארן נכרכת כחבל סביב גרונן כמבקשת להשתיק את זעקתן "אני בן אדם, די לאלימות" .
הקול שנדם מוחלף בתמונות של פרפרים או בקעקוע של ציפור וכתר מלכות, כמסמנים את השאיפה לחירות וחיים חדשים של מלכה ולא משרתת .
"המשרתת מתה אל תחפשו אחריה", "שום השפלה לא תשבור אותי", "הניחו לי" ו"חיים חדשים", כך הן כותבות בדפי הפייסבוק שלהן .
מקבץ תמונות שלישי, עוסק בדפוסי המאבק שלהן להשגת שחרור מגדרי.
הן מקפידות על קיום הנוהגים והנורמות המוסריות, מקבלות עליהן עולה של רעלה כמאמר הכרזה "הרעלה שלך היא הכתובת שלך" ומשננות את הקוראן. טוהר מידותיהן אמור לזכותן בכרטיס כניסה אל המרחב השמור לגברים בלבד: משמר הנשיאות הפלסטיני וקורס נהיגה .
הן אוחזות במצלמה כדי לתעד את העוולות שהן חוות מידי הגבר הפלסטיני והגבר הישראלי, וכדי להפוך את עצמן מבלתי נראות לנראות. אך המצלמה ממשיכה לתעד את נוכחותן בשיח הלאומי את ניפקדותן מהשיח המגדרי .
הן אוחזות בקלע ובסכין, ומצטרפות אל הילדים שנטלו את רסן המאבק לידיהם. הן מבקשות לחדול להיות עול ומוצר פגום והן רוצות לעורר כבוד כלפיהן מצד המשפחה והחברה. הן מבקשות למחוק את הבושה שהמיטו עליהן הגברים הפלסטיניים שאינם מקיימים עוד את הבטחותיהם והן מבקשות להיפרע מהכובש הישראלי ולנקום את מותם של קרובי משפחה שנהרגו בעימותים עימו .
ניתוח פרופיל הנשים הפלסטיניות שהיו מעורבות בפעילות הטרור בין השנים 2000-2007 מלמד, כי רובן היו ילידות שנות ה-80, בגילאי 15-23, התגוררו בגדה המערבית, ושולחו על ידי תנועת ה'פתח' או התנט'ים לביצוע פעולות טרור. המניע העיקרי למעורבותן היה אישי-משפחתי (רצון לנקות את שמן על רקע כבוד המשפחה, נקמה על מאסר או מות בן משפחה קרוב במאבק הצבאי, סכסוכים משפחתיים עם האב/האח וייאוש מהחיים). לעומת זאת, ילידות שנות ה-90 וה-2000 משלחות היום את עצמן לפיגועי טרור (דקירה) והן אינן ממתינות לגברים הפלסטינים. הגברים החברים בתנט'ים ובתנועת ה'פתח' מחוייבים לתיאום הביטחוני עם ישראל, ונזהרים שלא להיות מעורבים בפעילות טרור, העלולה לשמוט מהם את שלטונם בגדה המערבית לטובת תנועת החמאס ואת הלגיטימציה שלהם בקהילייה הבינלאומית.
התבוננות בקריקטורה, שבה נראים חמושים פלסטינים יורים באוויר ושולחים את "גיבורות פלסטין" לדקור יהודים במקומם , והתבוננות בקמפיין התעמולתי שהושק בטוויטר וביוטיוב תחת הכותרת #وينك_عنها "היכן אתה הגבר האמור להגן על האישה?" מעוררות את השאלה האם הסיסמא "אף קול לא יגבר על קולך, בת החורין", משקפת מציאות חדשה של מאבק שחרור מגדרי עצמאי או שמא מדובר בסיסמא שתמשיך לרחף כתפאורה ותלווה את הנשים חזרה אל הספרה הביתית כפי שקרה בהתקוממויות הקודמות. העובדה שגופים ציבוריים ותקשורתיים הפועלים בחסות ממשלת החמאס בעזה ובחסות קטר הם העומדים מאחורי הקריקטורה והקמפיין מצביעה על כך שגופה של האישה וכבודה נותרו שדה קרב מטפאורי שבו חוסה הפוליטיקה של הבושה והכבוד הגברי. הגברים של תנועת החמאס מאשימים את הגברים של תנועת ה'פתח' בתיאום הביטחוני עם ישראל ובהפקרת חייהן של הבנות הפלסטיניות. הגברים של תנועת ה'פתח' מאשימים את הגברים של החמאס בעידוד מלחמת אחים ובפגיעה בדימויו ההומאני של העם הפלסטיני. הגברים הפלסטינים משתי התנועות מגנים את האחים הגברים הערבים והמוסלמים שתרדמה נפלה עליהם, בהפקירם את האחיות הפלסטיניות. ולצד אלה גם אלה, התגייסו ובאו הגברים הקטרים, ובאמצעות ערוץ אלג'זירה שבבעלותם הם משווקים את הקמפיין , כדי להשיב את רסן המאבק לידי הגברים הפלסטינים, לאחדם מול ישראל ולאלצה להיכנס לתהליך מדיני שהם יהיו שושביניו.
נראה, אפוא, כי הגברים הפלסטינים לא יוכלו להרשות לנשים הפלסטיניות להמשיך ולקעקע את מעמדם ההגמוני בשיח הלאומי ובשיח המגדרי, והנשים מצידן, תישארנה תלויות בברכת הדרך ובסיוע של הגברים "הגיבורים" להוצאת פעולות טרור. הסדר הפטריארכלי יישמר, והנשים הפלסטיניות ימשיכו להיות האישה של...הבת של...האמא של... או האחות של....ובעיקר זו שרחמה הופקעה מהשיח המגדרי לטובת השיח הלאומי.
"הרגנו את מיטב הבנים שלך".... "רחמה של בת החורין מלאה בגברים מחברון"
"שחרור הילד ושחרור האישה" מעולו של הסדר הפטריארכלי המדיר והמשתק "הם תנאי יסוד לשחרור האדם בחברה הערבית ושחרור החברה כולה" , ורק אם תינתן לאישה ההזדמנות להוביל מבפנים שינוי חברתי ותרבותי, תוכל החברה הניאו-פטריארכלית לעבור מודרניזציה אמיתית . נראה, כי דברי נפוליאון בונפרטה "היד המזיזה את העריסה היא היד המניעה את העולם" ודברי נאמק כמאל, איש העות'מאנים הצעירים "אם אנו מונעים מעצמנו את כישרונותיה ושירותיה של מחצית מהאוכלוסייה (הנשים), כיצד אנו יכולים לקוות להדביק את העולם המערבי? חברתנו היא כמו גוף אנושי הסובל משיתוק בצידו האחד" מבהירים היטב את חשיבות השינוי במעמדה של האישה הפלסטינית כתנאי לשינוי מהותי במצבה של החברה הערבית הפלסטינית .