7 ביוני 2021

כדי לפענח את הצופן הפוליטי של ערפאת היה על ישראל ללמוד את יחסי הגומלין שהתקיימו בינו ובין הקבוצות הפלסטיניות השונות, וללמוד את המאבקים הבין־דוריים שהתחוללו בחברה הפלסטינית ואת הלחצים שהשפיעו על דפוסי החשיבה הלאומית, הפוליטית והצבאית של ראש מערכת השלטון הפלסטינית. ייתכן שגישה ישראלית מכילה ולא מרסקת, המחזקת את שיתוף הפעולה בין שתי ההנהגות הישראלית והפלסטינית ומרסנת את פעילות הקיצונים בשני הצדדים הייתה יכולה למנוע את הפיחות שחל במעמדו של ערפאת כראש מערכת השלטון הפלסטינית ובמעמדם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעיני בני עמם. ההתחבטות הפנים־פלסטינית בין הרצון להמשיך במאבק המזוין כדי לממש את החזון הלאומי המקסימליסטי ובין הצורך לאמץ גישה אופרטיבית יותר יצרה אצל ערפאת דיסוננס שליווה אותו מהרגע שבו החליט לפנות אל הדרך המדינית. בשנות ה־60 וה־70 הוא הסית אומנם למאבק מזוין נגד ישראל, אך מאז שחתם על הסכמי אוסלו בשנות ה־90 עשה מאמץ להסיט את בני עמו מדרך המאבק המזוין אל הדרך המדינית. ערפאת נזקק למנגנון מנטלי שיגשר בין שני צרכים מנוגדים. האחד הוא הצורך לשמר את המחויבות לחזון הלאומי, "מהפכה עד הניצחון", כדי לרצות את ההמונים ולמנוע את נהייתם אחר האופוזיציה האסלאמית הרדיקלית; השני הוא הצורך למלא אחר הסכמי אוסלו כדי לרצות את ישראל ולהאיץ בה לממש את החזון הלאומי הפלסטיני. מנגנון מנטלי זה נמצא עבור ערפאת בסמלי המפתח הדתיים הקדושים וההרואיים: ירושלים, הג'האד ומות הקדושים. אלה סייעו לו לבנות לעצמו דימוי של מנהיג פטריוט, ממשיך דרכם של הגיבורים האסלאמיים, ולשכנע את בני עמו ואת גורמי האופוזיציה מבית לעבור מדרך הג'האד הקטן )המאבק הצבאי( לדרך הג'האד הגדול )בניית המדינה הפלסטינית העצמאית( בלי לוותר על תחושת הגאווה שלהם. הדיסוננס הקוגניטיבי וההיטלטלות המתמדת בין הרצון לשמור על שיח לאומי אמין, גאה ולא מתרפס, אשר בני הדור הצעיר ירצו להתחבר אליו ולהזדהות עמו, לבין הצורך לחנך את בני הדור הצעיר לשינוי תודעתי בתפיסת המאבק שיתקו את ערפאת. הם הותירו אותו ואת בני עמו תקועים בשדה הסמנטי של גבורה ואומץ במקום בשדה הסמנטי של שלום, שאולי היה יכול להצעידם למדינה עצמאית משלהם. יחיא סינוואר, הוא לא ערפאת, אבל הוא סובל מתסמינים דומים של אותו דיסוננס. מצד אחד, הוא חבר בתנועה ששואפת לשחרר את כל פלסטין וממתג את עצמו כממשיך דרך של שיח' אחמד יאסין, יאסר ערפאת, פתחי שקאקי ואבו־עלי מוצטפא. אבל מצד שני, הוא מבין שהמערכות הצבאיות מערערות את היציבות ברצועת עזה, מרחיקות את המשקיעים הפוטנציאליים ופוגעות בסיכוי לשיקום והסדרה מדינית. אז כדי להיחשב פרטנר לגיטימי

2

)יותר מיריביו ח'אלד משעל וצאלח אלעארורי( בעיני הקהילה הבין־לאומית ומנהיגי האזור, הוא מביע נכונות לקבל את הפתרון של מדינה פלסטינית בגבולות 67 ,לחתום על הודנה ארוכת טווח בשם ההסכמה הלאומית ומתוך כבוד למתווכים ולהפסיק את ההתנגדות הצבאית באופן זמני לטובת התנגדות עממית, תרבותית, תודעתית, תקשורתית ומשפטית. סינוואר כועס על ישראל שלא גמלה לו בהישגים מדיניים, חברתיים וכלכליים למרות הריסון היחסי שנהג, ובכך גרמה להתחזקות יריביו שכמעט הביסו אותו בבחירות הפנימיות בתוך התנועה. הוא כועס על היהירות הישראלית וההתעלמות שלה מהאזהרה של מחמד דף לגבי ירושלים, ועל כך שאילצה את שניהם להיגרר לעימות צבאי כדי לשמור על דימויים הפטריוטי בעיני הפלסטינים בכלל והמזרח ירושלמים במיוחד. הוא כועס על הנזקים שישראל גרמה לתושבי שכונת אל־רימאל, בעלי ההון ובעלי המקצועות החופשיים, שעלולים להגר מעזה ולהשאיר אותו עם דלת העם ומבלי יכולת לשקם את עזה. ולכן באמצעות הירי הרקטי הכבד שהנחית על תל אביב וגוש דן, הוא רצה אולי להעביר מסר לישראל – אם מעזה יברחו, אז גם מתל אביב. אם אנחנו לא רוצים לחזור על אותן טעויות שעשינו עם ערפאת, ואם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו במערכה צבאית חדשה, והפעם כנראה נרחבת ומדממת יותר, אזי כדאי לאמץ את התובנות הבאות: לחדול מתזת הבידול ולהכיר בחשיבות הקונסנזוס הלאומי הפנים פלסטיני כדי להגדיל את הסיכוי לחתימת הסכמים מחייבים ויציבים. גורמים אופוזיציוניים שנשארים בחוץ עלולים לחבל בכל תהליך מדיני ולמנוע את השלמתו. להכיל את השיח ההרואי של סינוואר ואת הצורך שלו למסגר את התבוסה כניצחון, מה שעשוי לאפשר לו ולחבריו בזרוע הצבאית לעשות פשרות. לגלות הבנה למאמצים שעושה סינוואר לגייס סוכני שינוי פנימיים כמו משכילים, אנשי אקדמיה וארגוני חברה אזרחית כדי שיסייעו לו להצדיק את הפסקת השימוש במאבק המזוין לטובת מאבק תרבותי, תקשורתי, משפטי ותודעתי. מאבק מהסוג הזה עשוי להביא ליישום פתרון שתי המדינות. להסכים להידבר במקביל על תכניות השיקום של הרצועה ועל עסקה לחילופי שבויים ואסירים כדי לאפשר לסינוואר לרצות את הזרוע הצבאית ממנה בא, מצד אחד, ולהרגיע את הציבור העזתי המשווע להקלת סבלו, מצד שני. לרתום את מצרים, ארגוני החברה האזרחית וקרנות בין־לאומיות כדי להכשיר את האסירים המשוחררים ולהפכם לסוכני שינוי שיפעלו בתוך הקהילה ויקדמו תהליכי פיוס ושלום. לשלב בהדרגה את לוחמי חמאס והפלגים האחרים במנגנוני הביטחון הרשמיים ולהכפיף את כלי נשקם למנגנון פיקוח בין־לאומי או אזורי. המעבר ממעמד של לוחמים הנהנים מיוקרה לאומית, כלכלית וחברתית למעמד של משרתי ציבור הוא מעבר מורכב ומצריך הדרגתיות, העצמה פוליטית, חברתית וכלכלית וגם תמיכה של אנשי הדת. לצמצם את מוקדי החיכוך במרחב האגן הקדוש בירושלים על ידי הקמת מנגנון ביטחוני משותף לישראל, ירדן והרשות הפלסטינית. זה עשוי להחליש את ההשפעה השלילית שיש לחמאס ולתנועה האסלאמית – הפלג הצפוני, ולמנוע מגורמים פוליטיים ודתיים קיצוניים מהצד היהודי ללבות יצרים במקום. לדרוש מכלי התקשורת הישראליים להפגין הגינות, יושר ומקצועיות בדיווחיהם אודות השיח המתנהל בצד הפלסטיני. כדי לפתור סכסוכים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני צריך לגרום להתפרקות מהחשיבה האלימה ולא רק להתפרקות מכלי הנשק, כפי שטוען בחוכמה הכומר גארי מייסון, שהיה ממובילי הסכם "יום השישי הטוב" בצפון אירלנד.

ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה.