06 פברואר 2021

במלאת 13 שנה למבצע "עופרת יצוקה", החליטו פלגי ההתנגדות המזוינים ברצועת עזה, לערוך תמרון צבאי משותף. אין זו הפעם הראשונה שהפלגים האלה משתפים ביניהם פעולה, הם עשו זאת בשנות השבעים כאשר הקימו את "חזית הסירוב", ובתחילת שנות האלפיים באנתיפאדה השנייה. אבל הקמת חדר מבצעים משותף במאי 2018, במתכונת מטה כללי של כוחות ההתנגדות, חודש אחרי תחילת מיזם תהלוכות השיבה, וההחלטה לקיים תמרון צבאי משותף ראשון מסוגו בדצמבר 2020, עשויים להצביע על הנחת היסודות לבניית צבא לאומי פלסטיני סדיר בעזה. 

מיזם תהלוכות השיבה של פעילים מחוץ לארגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי, שאמור היה להיות מיזם עממי ובלתי אלים, היה במידה רבה אחד הגורמים שהאיצו את שיתוף הפעולה בין פלגי ההתנגדות. מאבק אזרחי עלול היה לזכות באמפתיה ולגיטימציה מהקהילה הבין־לאומית ולפגוע במעמדם הבלעדי של הפלגים המזוינים כמגני העם הפלסטיני. כתוצאה מכך, הם מיהרו להשתלט על המיזם ולדרדר אותו לעימות אלים שהסתיים בהרוגים ופצועים רבים אבל גם קבע באופן ברור מי מנהל את המערכה מול ישראל ובאיזה אופן.

הביקורת לא איחרה לבוא, אם מצד משפחות ההרוגים והפצועים שהביטו בכאב גדול כיצד דור שלם של ילדים הופך לדור על קביים, ואם מצד הפעילים ברשתות החברתיות והאינטלקטואלים שמאסו בתרבות השהידים, נחלת פשוטי העם, בעוד האליטות שולחות את ילדיהן ללמוד ולעבוד בחו"ל.

במארס 2019 ההמונים העזתיים יצאו להפגנות סוערות ברחבי הרצועה כשהם קוראים "אנחנו רוצים לחיות". ההפגנות דוכאו בברוטליות על ידי שוטרי חמאס וההמונים שבו לבתיהם, אבל האיתות נקלט היטב אצל חמאס והפלגים האחרים.

מגפת הקורונה שהחמירה את המצב הכלכלי ברצועת עזה; המאבק הנחוש המתנהל נגד ארגוני טרור אסלאמיים בעולם; הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לבין חלק מהמדינות הערביות; ההתקדמות של ישראל בבניית המכשול התת־קרקעי מול רצועת עזה; התמרונים האחרונים של צה"ל בדרום הארץ והיעד שקבע הרמטכ"ל להרוג 300 פעילי חמאס ביום במתקפה הבאה;  חילופי השלטון בארה"ב ואי־יציבות המערכת הפוליטית בישראל, כול אלה ביחד, מגבירים את החשש של פלגי ההתנגדות מפני מתקפת פתע ישראלית, דומה לזו שהייתה ערב מבצע "עופרת יצוקה", וגורמים להם להאיץ את בנייתו של צבא לאומי סדיר.   

התמרון הצבאי אמור אפוא להיות מפגן ראווה המסוקר בכלי התקשורת, ומציג את המוכנות המבצעית הגבוהה של 12 הארגונים המזוינים הפועלים בעזה ואת יכולותיהם הצבאיות בתחומי הירי הרקטי, הנחתת כוחות, כיבוש יעד בנוי, חטיפת חיילים ושיגור מל"טים.

השימוש החוזר שנעשה בשם הפעולה "לחבק אל החיק" (אחתצ'אנ) בשיח התקשורתי ובשיח של בכירים מתוך הפלגים, והשימוש ברטוריקה צבאית בעלת מאפיינים לאומיים ממלכתיים ומעט דתיים כמו השם של התמרון "משענת חזקה", שהושאל מהקוראן ומתכתב עם הצירוף "היאת אל-ארכאן" – "המטה הכללי"; הסמל של התמרון, גג בית הנשען על יסודות חזקים בצבעי הדגל הפלסטיני; הדגל הפלסטיני שנתפר על מדי הלוחמים והוצב בשטח התרגיל; ההתבטאויות על "צבא התנגדות אחד", "יצירת מתנגד חדש", "אימונים משותפים", ו"הכפפת כלי הנשק והלוחמים תחת מטריה אחת", מלמדים על כמה דברים חשובים.

ראשית, על המצוקה של הפלגים והצורך הנואש שלהם להוכיח שהעם הפלסטיני עדיין מחבק אותם לחיקו ולא ויתר על חלופת ההתנגדות המזוינת. המשלת אסמאעיל רדוואן, מבכירי החמאס בעזה את "התמיכה העממית לריאה שמאפשרת להתנגדות לנשום", מלמדת על החשיבות הגדולה שחמאס מייחסת לתמיכה הציבורית. 

שנית, על הרצון להעלות את המורל של הציבור העזתי ולשכנעו להצטרף לכוח המגן היחיד שנותר נאמן למיזם השחרור הלאומי. במיוחד אחרי שנזנח על ידי מדינות כמו סודאן, שעל אדמתה נקבעו שלושת הלאווים המפורסמים – לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום עם ישראל, או כמו מרוקו שעומדת בראש ועדת אל־קודס ומחויבת להגן עליה.

שלישית, על הכוונה להפוך את המיליציות החמושות הפועלות בנפרד מבחינה ארגונית ומבצעית לצבא פלסטיני סדיר שיפעל תחת קורת גג לאומית וירתיע את כל מי שחושב שאפשר לזרוע פילוג בין ארגוני ההתנגדות וביניהם לבין הציבור, או לפרק אותם מנשקם ולהשיב את הרשות הפלסטינית בגיבוי ישראלי, מערבי וערבי לשטחה של עזה. 

הנהגת הפנים של חמאס אינה מעוניינת במערכה צבאית מול ישראל, כי היא מודעת למחיר הגבוה שהיא תשלם – אובדן שלטונה ברצועה. אבל בהיעדר הישגים מדיניים משמעותיים כמו: הסרת המצור, שחרור אסירים ושיקום כלכלי, ולנוכח היריבות עם הנהגת החוץ של התנועה הנתמכת על ידי קטר, טורקיה ואיראן, אין ליחיא סינוואר, ראש הלשכה הפוליטית בעזה, ולזרוע הצבאית של חמאס, הרבה ברירות אלא לבצע מהלך מורכב שיוביל את הפלגים האחרים להכפיף את נשקם למטה הכללי של צבא השחרור הלאומי הפלסטיני המתהווה ולהבטיח את המשך שלטונה הפוליטי של חמאס ברצועת עזה.

הכותבת: ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית. קתדרת חייקין אוניברסיטת חיפה