במלכודת הרדיקליות באקדמיה

תגובת אחד הרקטורים ואחד הנשיאים למכתבי

תגובת הרקטור

ארנון יקירי,

קראתי את המסמך שלך וגם את קודמיו בעניין רב – ובהסכמה עם רבות מהעובדות –

קצת פחות עם ההגדרות והסכנות שאתה מייחס לדברים – אבל זה ההבדל בינינו...

אין שום ספק שקיימות בעיות מהותיות באקדמיה ובעיקר במדעי החברה וחלק ממדעי

הרוח – הגורמות לתלמידים לחוש לא בנוח עם הכפייתיות של הזרם הפוסט-מודרני

בכלל, הפוסט-ציוני בפרט, עם הגדרות קורסים שונות וכיו"ב. יש גם בעיות אמת של

השתלטות רעיונית בחוגים או בתחומים מסוימים, כדי השפעה על גיוס סגל, קבלת

מאמרים וחוות דעת, ארגון כנסים והדרת מרצים ועוד. זה נכון גם מצד שני, ויש כנסים

רבים שמארגנים גופים יותר "ציוניים" ושמרנים בלי לתת פתחון פה לקולות אחרים.

ברם, ואף על פי שאני מסכים כי יש בעיות – עדיין אין לפעול באופן שלטוני, באופן כוחני,

באיומים על נשיאים או חברי סגל וכיו"ב. אתה לא יודע אילו איומים סופגים פה מרצים

שהוזכרו בדוחות האלה בשמם – מניקור צמיגי המכוניות ועד לגלגל את ראשה של מרצה

מכל המדרגות! מחר יפרצו לכיתות, יפוצצו שיעורים, ידביקו כרזות בפתח הבתים – היינו

שם בשנות ה-03!

על כן – חשוב להיאבק, להתווכח, לפרסם, כמו שאתה עושה, אבל להגן על האקדמיה.

צריך לשמור ולהגן על חירויות יסוד ועל ערכים אקדמיים אוניברסליים, ובד בבד להיאבק

על הצעירים ודעת הקהל בדרך חינוכית, הסברתית, אקדמית ומחקרית. הן אחרי ככלות

הכול – כל אלה שהזכרת הם מיעוט שבמיעוט, והדור הצעיר יותר לאומני, יותר קיצוני

ויותר אלים מקודמיו...

תגובת נשיא של אחת האוניברסיטאות, היותר חשובות בישראל ואישיות בכירה בפני

עצמה, לכתבה בהארץ

קראתי את דבריך הבוקר ב"הארץ" (01.8.03). אני בטוח שהכותרת שנבחרה היא לא שלך

ובאה לפגוע, אבל הם לא הצליחו.

שמעתי את שיחתך עם ירון דקל בצהריים ואהבתי את הערותיך על הטירוף בימין הקיצוני

(באקדמיה) בצד השמאל הרדיקלי, שבקמפוס שלי הוא מאוד בולט.