Background Image
Next Page  14 / 125 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 14 / 125 Previous Page
Page Background

13

הנחות היסוד בהם אחזו החוקרים מהאסכולה הביקורתית לגבי טבעה של המציאות

הפוליטית, הן שאיפשרו להם לגבש את עקרונותיהן. בעוד שמערך המחקר והידע ההתנהגותי

שואב ממקורות אונטולוגיים פוזיטיביסטים ומניח את קיומה של מציאות חברתית מדידה

ומזוהה, חוקרים ביקורתיים אימצו ערב-רב של רעיונות סטרוקטורליסטיים והומניסטיים

קיצוניים. מבחינה אונטולוגית, האסכולה ההתנהגותית, הפוזיטיביסטית בייסודה, מאמצת

את העיקרון המרקסיסטי לפיו ברגע שמבנה חברתי מתבסס, נוטה הפרט לשחזרו למרות

[4]

מאפייניו ה"דכאניים". במובן זה, אמונה בקפיטליזם היא סוג של "תודעה כוזבת".

האסכולה הביקורתית מתבססת על אונטולוגיה סובייקטיבית ומסתמכת בעיקרה על

הבחנה ב"מצבי תודעה" סובייקטיביים וביכולת לייצר ביקורת רדיקלית של החברה.

באמצעות אימוץ אותו "מרד בשיטה", כפי שכינה זאת הומניסט ביקורתי רדיקלי בעל שם,

החוקרים הביקורתיים השתחררו מכבלי המחקר החברתי האמפירי הנהוג בקרב עמיתיהם

הנוהגים על פי תפישות ושיטות מחקר התנהגותיות.

אונטולוגיה רדיקלית זו, בשילוב תחושה נורמטיבית מוצקה של האופן שבו צריכים

להתנהל יחסים חברתיים, העניקו לחוקרים הביקורתיים את הזכות לטעון לידע מועדף.

כפי שהצהיר אחד מהם, "הדוגל במוסדר אינו זקוק להוכחה – לבד מזו שמספקים לו

חושיו – על מנת להבחין בין טוב לרע. אין לו צורך במחשב מדעי משוכלל על מנת לקבוע

מהו אופן הפעולה הראוי". או כפי שחוקר ישראלי מוביל ניסח זאת: "פוסט-ציונות הינה

תפיסה אנליטית-למחצה, נורמטיבית-למחצה, המאתגרת את התפיסות המסורתיות של

[5]

הציונות".

כשבאמתחתם כלים מן הסוג הזה אותם מספקת להם התאוריה הביקורתית, החוקרים

הביקורתיים או הפוסט-ציוניים הישראלים הצליחו להפיק תילי תילים של תאוריות

ופרשנויות.

ידוע למשל, ניסיונם של ה"היסטוריונים החדשים" לפרק את "הנרטיב הציוני" המסורתי

שנבנה סביב המאורעות שהתרחשו בתקופת הקמתה של מדינת ישראל, וגורלו של העם

הפלשתיני. התחיל בכך בני מוריס והמשיכו והרחיבו אילן פפה, אבי שליים ואחרים,

"היסטוריונים חדשים" הדורשים ב"מיתוסים" שהיו לחלק ממאגר הידע המסורתי, לרבות

"מיתוס" מאזן הכוחות, "המיתוס" לפיו הפלשתינים עזבו מרצונם, ו"מיתוס" אי-פשרנותם

של הפלשתינים. בקצרה, ה"היסטוריונים החדשים" דוחים את התפיסה לפיה ישראל

הייתה דוד לגוליית הערבי, הם מדגישים את העובדה כי ישראל פעלה בשיתוף פעולה

עם ירדן על מנת לבתר טריטוריה פלשתינית ודוחים את הטענה לפיה מרבית הפלשתינים

ברחו. לעומת זאת, הם מאשימים את כוחות הביטחון של ישראל בטרנספר כפוי, שלווה

באיומים ובטבח. ההיסטוריונים הביקורתיים עשו רבות על מנת להפריך את "המיתוס"