Background Image
Next Page  16 / 125 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 16 / 125 Previous Page
Page Background

15

המזרחים, לצד ילידים אחרים, הם קורבנותיה של המערכת הכלכלית הגלובלית המונעת

[10]

על פי כלכלת שוק ומעניקה זכויות יתר לאליטות הטכנולוגיות.

חוקרות פמיניסטיות פוסט-ציוניות חברו אף הן לביקורת זו של החברה הישראלית – חנה

הרצוג, חוקרת פמיניסטית מובילה, טוענת שישראל היא חברה הנשלטת על ידי גברים

מיליטנטים, חברה המדכאת נשים.

החוקרות הפמיניסטיות מרחיבות את הלוגיקה של הקורבניות הטבועה בתאוריה

הביקורתית, וטוענות שנשים ישראליות מהוות קטגוריה נוספת של קורבנות הציונות/

[11]

המיליטריזם.

בשונה מ"ההיסטוריונים החדשים", "הסוציולוגים החדשים" לא אותגרו באופן רציני על

ידי הקהילה הסוציולוגית הישראלית. אולם המעמיקים שביניהם הגיעו למסקנה, אם

כי באיחור, שאם המזרחיות האתנית האותנטית תשתחרר מכבלי ההשפעה המביאה

למודרניזציה של הישראליות, עשוי הדבר להתגלות כאליה וקוץ בה. כפי שברוך קימרלינג

קונן בספרו החדש, שקיעתה של הזהות הישראלית של עידן המייסדים הביאה להולדת

צורות לא נאורות של ביטוי אתני, כמו תמיכה במדיניות הלאומנית של הימין הישראלי,

או מפלגת ש"ס המזרחית-אורתודוקסית. עם זאת, אחרים, לרבות שנהב, גייסו את התמה

המרקסיסטית של "תודעה כוזבת" על מנת לנגח באליטות האשכנזיות על כך שהפעילו

מניפולציות על הספרדים, שחיו בשקט ובשלווה בקרב שכניהם הערבים, וגרמו להם לאמץ

[12]

מערכת אמונות לאומנית המשרתת את המדינה הציונית המיליטריסטית.

הביקורת הרדיקאלית שמותחת האסכולה הביקורתית על תכנית הלימודים שעניינה הכרת

השואה והנצחתה בישראל היא אולי ההיבט הפחות ידוע. החלוץ שהוביל את המחנה היה

ההיסטוריון הביקורתי נורמן פינקלשטיין שטען שהיהודים הפכו את סבלם ל"תעשיית

שואה" על מנת לקדם את ענייניה של הלאומנות הציונית בישראל ובגולה. בראש מחנה

הטוענים בישראל עומדת עידית זרטל העומדת על כך שהמרכזיות של השואה יצרה

[13]

תרבות של קורבנות ומוות, המלבה את רוח הלאומנות והקיצוניות.

הפילוסוף הביקורתי עדי אופיר ואורי רם טוענים שמצעד החיים, במסגרתו נשלחים בני

נוער מישראל לבקר באושוויץ ובמחנות השמדה נוספים בפולין, מעודד ומטפח לאומנות

בכך שהוא מחזק את המסר לפיו ישראל חזקה היא הערובה היחידה להישרדות יהודית.

תוך שימוש באותה לוגיקה של דקונסטרוקציה, אופיר ואחרים טוענים שהמסעות, ותכנית

הלימודים אודות השואה בכלל, שמשו בידי ממשלות ישראל על מנת להעניק לגיטימציה

למדיניות של רצח עם בה נוהגת ישראל כלפי הפלשתינים. כפי שטען אופיר בהתקפה נגד