67 / 263
65
הדרוזים – בין עדה לאום ומדינה
העולים ניכרת ככלל הקצנה בקרב העולים. נמצא שברמה התאורטית הציבור הישראלי
ברובו ממשיך לתמוך בערכי החירויות הפוליטיות, אך התמיכה יורדת כאשר הנשאלים
מתבקשים להתייחס לזכויות ספציפיות של קבוצות אוכלוסייה שונות, ובפרט לאלו של
הערבים אזרחי המדינה. כך לדוגמה באופן בולט, רוב אזרחי המדינה היהודים מתנגדים
לשיתוף חברי הכנסת הערבים בממשלה כדי שלא יוכלו לקחת חלק בהחלטות גורליות
לעתיד המדינה. דוגמה נוספת: היא בתחום עקרון חופש הביטוי שזוכה לתמיכת רוב הציבור
הישראלי (%47), כל עוד מדובר בעיקרון מופשט; אלא שמידת התמיכה בו יורדת באופן
משמעותי כאשר השאלות עוסקות במישור הממשי ובהקשר למציאות הישראלית.
להלן מבחר נתונים שמצביעים על היקף התופעה:
•
%35 מהציבור היהודי תמכו בעמדה המצדדת בעידוד הגירה של ערבים מישראל (%74
מבין התושבים הוותיקים לעומת %77 בקרב העולים).
•
%45 מכלל הציבור תמכו בעמדה שרק אזרחים הנאמנים למדינה זכאים ליהנות
מזכויות אזרח (%65 בקרב היהודים הוותיקים, %76 מהעולים ו-%03 מהערבים).
•
%85 הסכימו עם האמירה שיש לאסור על נואם פוליטי לבטא ביקורת חריפה כלפי
המדינה (בהשוואה לשנת 3002 חלה עליה של %01).
•
%73 תמכו בצירוף מפלגות ערביות לממשלה.
•
%72 התנגדו לאמירה שצריך הסכמה של רוב יהודי בהחלטות גורליות למדינה.
•
%83 תמכו בעמדה שהאזרחים היהודים זכאים ליותר זכויות מאשר האזרחים הערבים.
השינויים ביחס למיעוט הערבי באים לידי ביטוי גם במישור הפרלמנטרי. אחד הדוגמאות
לכך הוא תמיכתם של שרים וחברי ועדת הכנסת לענייני חקיקה בהצעת "חוק הנכבה"
(מאי 9002), שנועד לאסור על ציון יום העצמאות כיום אבל, וקובע עד שלוש שנות מאסר
לכל העובר עליו. המתנגדים להצעת החוק רואים בחוק זה חוק אנטי דמוקרטי ואנטי
חוקתי, הפוגע בחופש הביטוי שהוא מיסודות הדמוקרטיה. לטענתם, החוק יגרום להעמקת
הבדלנות והקצנה בקרב ערביי ישראל, שמידת הזדהותם עם המדינה מעטה (קרמניצר
וקורפינו 9002). תוצאות סקר בעניין זה שפורסמו במסגרת "מדד הדמוקרטיה הישראלית"
הנ"ל מלמד, כי רק %33 מאזרחי המדינה הערבים דיווחו על תחושת שייכות למדינה, לעומת
%37 מקרב היהודים.
ככלל, בני המיעוטים בישראל אינם נדרשים להתגייס לצה"ל. מדיניות זו נושאת מסר ברור,
והוא שנאמנותם למדינה מוטלת בספק, אם כי ההסבר הפורמלי להחלטה כולל נימוקים כגון