הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

מקומם של הדרוזים במרקם החיים בישראל

הדרוזים בישראל נקלעו לקונפליקט קשה מאוד. הם נאלצו שלא מרצונם להחליט אם

להצטרף ליהודים או לערבים. הם החליטו להצטרף ליהודים בגלל שהמנהיגות חשבה אז

שזה מה שטוב לעדה. לדעתי האישית, לא היו צריכים לקבל החלטה כה מרחיקת לכת, כי

בראייה לטווח רחוק זה עלול לפגוע בדרוזים. כל אחד מבין שסופו של כל סכסוך להיפתר,

ואז מה יהיה עם הדרוזים ובעיקר לגבי היחסים עם הערבים? הבעיה הזו באה לידי ביטוי

לדוגמה בפגישה שהייתה בשנת 7991 עם יו"ר הרשות הפלסטינית. בדברים של המנהיגים

הדרוזים הייתה נימה בולטת של התנצלות על שירותם בצה"ל, משהו כמו, לא הייתה לנו

אפשרות אחרת (שם).

המדינה גמלה לדרוזים על תמיכתם בה בין היתר על ידי הדגשת המאפיינים הדתיים

והלאומיים הייחודיים שלהם. ביטוי לכך יש בהכרה בעדה הדרוזית כעדה עצמאית וברישום

"דרוזי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות (7591). יתר על כן, הותר להם לנהל את ענייני המעמד

האישי בבתי דין דתיים משלהם הפועלים מכוח חוק בתי הדין הדרוזיים התשכ"ג-2691.

ההכרה של המדינה בדרוזים בישראל כעדה דתית היא במידה רבה מתן אוטונומיה דתית,

דבר שלא קיבלו בשום מדינה אחרת.

בעניין זה ראויים לציון דבריה של השופטת אילה פרוקצ'יה בהחלטת בג"ץ בתביעת גירושין

שהגישה אשה דרוזית, שבה היא מתייחסת למעמד המיוחד של הדרוזים בישראל לרבות

הקשר בין שירותם בצה"ל לנאמנותם למדינה, וכן למשמעות ההכרה בעדה הדרוזית כעדה

עצמאית בתחום הדתי, המניחה תשתית לקיומה של אוטונומיה שיפוטית לבני העדה:

העדה הדרוזית הוכרה כעדה דתית עצמאית ב-7591 (תקנות העדות הדתיות (ארגון) (העדה

הדרוזית) תשי"ז-7591) (ראו הצעת החוק בקריאה ראשונה, דברי הכנסת 2691, כרך 33,

עמ' 4281). העדה הדרוזית היא עדה עתיקת יומין, בעלת ייחוד רוחני ומסורת ומנהגים

המיוחדים לה. יש לה מעמד מיוחד בהוויית החיים בישראל. בניה משרתים שירות חובה

בצה"ל ומבטאים בכך נאמנות אזרחית עמוקה, ובני העדה רשמו דפים מפוארים בדברי ימיה

של המדינה הצעירה. ההכרה בעדה הדרוזית כעדה עצמאית היוותה מאורע היסטורי רב

חשיבות, בהניחו תשתית לקיום אוטונומיה שיפוטית עצמאית לבני העדה. מאז הקמת בית

הדין הדרוזי, הוכרה זכותם של הדרוזים לקיים שיפוט דתי עצמאי הנשען על הדין והמסורת

המיוחדים לעדה זו.

צעדים אלה הם חלק ממדיניות מכוונת של ישראל, שנועדה להבליט את השוני בין

הדרוזים לערבים, כדי למנוע את האפשרות שהם יחברו אליהם. מבחינת ההנהגה הדרוזית,

רצונם לחזק את המאפיינים הייחודיים של העדה בעקבות הכמיהה לביטוי לאומי והחשש

מהתבוללות עולה בקנה אחד עם מדיניות זו. כמו כן, הם האמינו שצעדים אלה יסייעו

להשתלבותם של בני העדה בחברה הישראלית ויעניקו להם שוויון זכויות מלא בהשוואה

לאוכלוסייה היהודית, ולכן החליטו לשתף פעולה עם המדינה (אביבי 7002).

8 בג"ץ 00/1169 בדר מרעי נבאל נ' מרעי נזיה. פ"ד. נח (4) 652 (4002.4.4).