38 / 86
36
חיטה בעצמה )סופר וגרוס-לן 8002(. אחרי מהפכת הקצינים בשנת 2591 פרסמה ממשלת
מצרים חוק שנועד להוביל רפורמה אגררית. מכוחו הופקעו עד שנות השבעים כ-01 מיליון
דונם וחולקו לחקלאים, אך חלוקת הקרקע בתוך המשפחות חיסלה את עתודות הקרקע
שנוספו. סכר אסואן אדיר הממדים וסכרים נוספים נועדו לספק מענה ל-3 מיליוני פלאחים,
אך הבנייה ארכה כשני עשורים, ובמהלכן נוספו 21 מיליון נפש בכפרים. כיום אין עוד אפשרות
להוסיף סכרים בתוך מצרים.
•
. ההגירה הפנימית של שכבות עניות וההגירה של המעמדות העליונים לערים
תופעת העיור
חדשות הפכו את ערי מצרים הוותיקות למוקדי עוני, מצוקה ותסיסה חברתית, כפי שתואר
לעיל, ובראשן קהיר, שכ-%04 מתושביה הם מהגרים.
•
. מאז הורד מכיסאו ב-1102 הנשיא חוסני מובארכ, עוברת מצרים
השלכות על המשילות
טלטלות שלטוניות. קודם תפס את השלטון נציג האחים המוסלמים מוחמד מורסי, וכשנה אחר
כך ביוני 3102, בוצעה הפיכה צבאית בראשות עבד אל-פתאח א-סיסי שהפילה את שלטון
האחים המוסלמים. כל נשיא, מכל גוני הקשת הפוליטית, מתקשה לנהל את המדינה שבה
אבטלה, עוני, בעיית המים, קריסת התשתיות העירוניות ותנאי החיים הקשים גורמים למתחים
פנימיים, מעצימים את השסעים החברתיים ויוצרים אווירת מחאה אנטי-שלטונית.
שליש מתושבי מצרים כיום הם ילדים עד גיל 41, וחלק ניכר הם צעירים בני 41-81. זו חברה
צעירה, תוססת, פעילה, מרדנית, נגישה לטכנולוגיית המונים, ולכן מאיימת יותר על היציבות,
הנדרשת לשלטון אפקטיבי. ההפיכה של ראשית 1102 המחישה את השפעתם של הצעירים, הנשים
והסטודנטים, רובם מהמעמד הבינוני והנמוך. מיליוני המצרים, בפרט בערים הגדולות, החרדים
לעתידם, ביטאו את תסכולם בהפלת השלטון ארוך הימים של מובארק. לא בכדי, הנשיא אחריו,
מורסי, הכריז לאחר היבחרו על "תוכנית מאה הימים", שהתמקדה בנושאי פנים, כמו ניקיון הרחובות
והוזלת עלות מוצרי היסוד, כשהמסר מכוון לשכבות חברתיות רחבות )דקל ופרלוב 2102(.
דוגמה נוספת לקשיי המשילות במצרים היא חצי האי סיני. אזור זה הפך לשטח הפקר, ומתנהלת בו
פעילות פלילית וטרוריסטית. הבדווים החיים בחצי האי מאופיינים בריבוי טבעי גבוה. בשנת 4002
חיו במרחב סיני כ-000,002 בני אדם, ואילו ב-4102 עלה המספר לכ-000,006. גידול זה מעצים
את קשיי המשילות.
המשך המגמות הדמוגרפיות צפוי להציב אתגר של ממש בפני שלטונות מצרים, לנוכח השלכותיהן
על המים, החקלאות, העיור וקשיי המשילות השלטונית. ניתן אפוא לשער כי מצרים תיאלץ, לפחות
בשנים הקרובות, לטפל בנושאי פנים ולאו דווקא בנושאי חוץ, לרבות כאלו הקשורים ליחסים
הביטחוניים עם ישראל.