31
הצלחה מועטה יותר נרשמה בערי השדה שהתפתחו לאורך עמק הנילוס: אסואן, אסיוט, איסנה,
מיניה ועוד. כלכלת ערים אלו מתבססת בעיקר על עיבוד תוצרת חקלאית הייחודית למרחבן, בעיקר
זיקוק סוכר מקנה סוכר וטקסטיל מכותנה. ערים אלו מתבססות על עורף חקלאי קטן ולכן הן
קטנות וכמעט שאינן צומחות. לעומתן, ערי הדלתא גדולות יותר ומפותחות יותר, שכן יש להן עורף
כלכלי גדול יותר, עשיר יותר וקרוב למרכזי הכוח הגדולים של מצרים וצומתי הדרכים שלה.
הצלחה פחותה אף יותר ליוותה את הקמת הערים חדשות שנועדו לקליטת המהגרים מן הכפרים
ולפתרון בעיות הצפיפות במרחב קהיר. מבין הערים החדשות אפשר לציין את עשרה בראמאדן,
החמישה עשר במאי וסאדאת סיטי. רוב הערים קמו בפריפריה הקרובה לקהיר במרחק 03-07
ק"מ, אך לא הצליחו לממש את הציפיות שנקשרו אליהן. למרות החזון אין מדובר במיליוני מצרים
שאכלסו את ערים חדשות אלו. הקמתן ללא פיתוח מקביל של מקומות תעסוקה לאוכלוסייה הלא
משכילה רק הרחיבה את בעיית העוני באזור, מה גם שהמחיה בערים הללו התבררה כיקרה. נוסף
על כך, בירוקרטיה מסורבלת ובלתי יעילה ותדמית שלילית של הערים האטו את האכלוס. התוצאה
היתה מאכזבת. הערים הוקמו בהשקעות עתק, אך הצפיפות בקהיר רבתי לא ירדה ואף עלתה.
הערים החדשות הפכו עד מהרה לערי שינה. כשלון חרוץ נרשם בניסיון הפיתוח הכלכלי של חצי
האי סיני והעמק החדש )על אזורים אלה יפורט בהמשך(.
הגירת פנים והגירת חוץ
הגירה מוגדרת כתנועת אוכלוסייה ממקום למקום, בתוך מדינות, או בין מדינות, לתקופות קצובות
או לצמיתות. מדובר בתופעה דמוגרפית וחברתית-כלכלית, שמתייחסת לכל מעבר של בני אדם
מרצון, מבחירה, מתוך אידאולוגיה או עקב חיפוש אחר הזדמנויות חדשות, וגם מחוסר רצון ובחירה,
כגון בעת מלחמה, רעב, אסון טבע או מעשה ידי אדם אחר.
את תנועות ההגירה במצרים ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים: הגירה פנימית של אזרחי מצרים
בתוך שטחה; הגירה חיצונית של אזרחי מצרים מחוץ לגבולותיה; הגירה של אוכלוסייה לא מצרית
לתוך מצרים ו/או דרכה ליעד אחר.
לפני הפירוט של ההגירות החשובות ביותר )הפנים והחוץ(, נעסוק בקצרה בסוג השלישי. במצרים
אין מייחסים לה כיום חשיבות, אף על פי שהיא עשויה להגיע למאות אלפים בשנה, אולם יש בה
כדי איום על שכנותיה הקרובות והרחוקות. בשל מיקומה בצומת בין היבשות, מצרים היא מדינת
מעבר למהגרים אפריקנים. דרך מצרים עוברים סודנים ודרום סודנים, אריתראים וסומלים ועוד. רק
מיעוטם נשארים במצרים כמו פליטים סורים, לובים או עיראקים. בדרך כלל אין מדובר בפליטים
חסרי כול, אלא במהגרי עבודה הנושאים את עיניהם למדינות העולם המפותח, בדגש על אירופה,