החברה החרדית בישראל

"האבות המייסדים": הבעל שם טוב – מייסד החסידות, ור' אליהו הגאון מווילנא – אבי הזרם

הליטאי (המתנגדים). החיים המשותפים ברחוב החרדי, חצר ליד חצר וקבוצה ליד קבוצה, יוצרים

השפעות, קשרי גומלין ושינויים. החשש מסכנת חילון ומהחיים המודרניים הביא במאה ה-02 אף

לשיתוף פעולה פוליטי בין המגזרים החרדיים. עם זאת, ההפרדה וההתבדלות לקבוצות ולקהילות

נותרה בעינה בכל הקשור במוסדות החינוך והקהילה, בהלכות הכשרות, בלבוש ובהשתדלות לחתן

Rothenberg et al.

את הילדים עם בני אותו מחנה (כהנר 9002; 0102

פרק זה עסק גם בביטוי של המגוון הקבוצתי בחברה החרדית בפריסת קהילותיה במרחב. הפרק

הקודם, שעניינו הפן הדמוגרפי-גאוגרפי, הציג תמונה ברורה: רוב האוכלוסייה החרדית מתגוררת

במרכז, בקרבה למוקדי הכוח המסורתיים של ירושלים ובני ברק; אחוז קטן מתגורר בצפון, המרוחק

מן המרכז, "רוחני" ופתוח יותר לחברה הסובבת; ואחוז קטן מתגורר בדרום, שם יש "בעלי תשובה"

רבים ושיעור ניכר של אוכלוסייה מזרחית. עם זאת, בבחינת החלוקה הגאוגרפית על פי הקהילות

החרדיות השונות, מתווסף רובד לתמונה זו: בריכוזי המרכז, הגדולים והמבוססים יותר, ניתן למצוא

כמעט את כל אחת מן הקהילות המרכיבות את האוכלוסייה החרדית, ולכל הפחות מגוון רחב בתוך

כל ריכוז. הסיבה לכך היא הקירבה אל מוקדי הכוח, שבהם יושבים מנהיגיה של כל קהילה ובהם

נמצאות גם הישיבות הנחשבות ביותר. לעומתם, בריכוזים החרדיים בצפונה וביתר שאת בדרומה

של הארץ האוכלוסייה החרדית מורכבת ממספר מצומצם של קהילות, ולעתים קהילה אחת בלבד.

בעוד שבמרכז הקירבה למוקדי הכוח היא סיבה מספקת, הרי לכל אחת מן הקהילות בפריפריה יש

סיבה ייחודית להימצאה שם: מנהיג הקהילה שקבע שם את מקום מושבו, סיבות היסטוריות (ערי

הקודש צפת וטבריה) או הוראה של מנהיג רוחני לשבת שם עד שיימצא לקהילה פתרון מגורים זול,

נוח ותואם את צרכיה ואת אילוציה.