45
סיכום
לחברה החרדית בישראל יש מאפיינים דמוגרפיים ייחודיים שמבדילים אותה מיתר האוכלוסייה
היהודית ומשמשים חלק מסממניה המובהקים. שיעור הפריון הגבוה, גיל הנישואין המוקדם, קצב
גידול האוכלוסייה הגבוה, רמת החיים הנמוכה, רמת ההשכלה הנמוכה ודפוסי ההגירה ותפרוסת
היישובים במרחב הם ייחודיים לחברה החרדית, וניתן לזהות חרדים בנקל באמצעותם (מפה 9).
רבים מהדפוסים הדמוגרפיים בחברה החרדית נשמרים, מטופחים ומונצחים כחלק מהאידאל החרדי
(הולדת ילדים רבים, נישואין בגיל צעיר, העדפת הלימוד על עבודה (מאפיין גברים) וכפועל יוצא
– קיום אורח חיים בסיסי וצנוע. בשנים האחרונות חלות תמורות אטיות והדרגתיות במאפיינים
הדמוגרפיים החרדיים, הן בשיעורי הפריון, הן בכל הקשור ברמת ההכנסה וההשכלה, הן בגיל
הנישואין ובמאפייני ההגירה והתפרוסת החרדית. תמורות אלו, שמכוונת את החברה החרדית אל
עבר רמת פיתוח גבוהה יותר ואל צמצום שיעורי הילודה, מעידות מחד גיסא על חלחול התפיסות
החילוניות לחברה החרדית הנמצאת כיום במגע אינטנסיבי עם כלל הציבור ומושפעת ממנו, ומאידך
גיסא על הדוחק הכלכלי המכתיב את תפרוסתה של החברה החרדית במרחב ואת דפוסיה הדמוגרפיים
שנגזרים מיכולתה הכלכלית של המשפחה החרדית ופחות מהמסורת, מהמנהגים המקובלים ומציוויי
האדמו"ר או המנהיג הרוחני.
פריסת האוכלוסייה החרדית בישראל (מפה 9) מבטאת שינויים אלה, שכן גם אם ניתן לראות כי
נשמרים בה יחסי הכוחות של מרכז מול פריפריה (%78 במרכז, %7 בצפון, %6 בדרום), הרי יותר
ויותר חרדים גרים מחוץ לריכוזים הגדולים, אם בריכוזים חרדיים בערים מעורבות (חלקם חדשים)
ואם בערים חרדיות חדשות. פריסה זו גם מרחיקה את המהגרים החדשים מסביבתם והנהגתם
המקורית (ובכך אולי "מרופפת" את הפיקוח), גם מצריכה אותם למוביליות רבה שבהכרח יוצרת
חיכוך עם האוכלוסייה הכללית, גם מצריכה את חברי הקהילה (בעיקר בערים החדשות) לכלכל
את עצמם ואת עירם באופן אליו לא נדרשו ביישובים המעורבים והוותיקים וגם יוצרת הנהגה
מוניציפלית, שעיקר מאפייניה הם יותר חברתיים-מודרניים ופחות דתיים-קלאסיים. לכן, לא מן
הנמנע כי פריסת הריכוזים אינה רק ביטוי לשינויים אלה, אלא אף מאיצה ולעתים יוצרת אותם
בעצם קיומה הנוכחית, מגדירה את מאפייני ההגירה החרדית ולא רק מוגדרת על פיהם.