החברה החרדית בישראל

Shilhav

(צאנז), חיפה (ויז'ניץ), תל אביב, פתח תקוה ובערים האחרות – התגוררו %01 מהם (

.)1993

בשנות השמונים שוב השתנתה התפרוסת החרדית. לצד הקמת היישובים החרדיים הראשונים

ביהודה ושומרון (להלן: יו"ש) ובהם עמנואל (3891), מעלה עמוס (1891) ומיצד, התחילו קבוצות

חרדיות להקים גרעינים ביישובים יהודיים חילוניים. בדרך זו נדדו קבוצות של חסידים ושל ליטאים

ליבנאל, לכרמיאל, לדימונה, לירוחם, לערד, לחיפה (לשכונת נוה שאנן) ועוד. הם ייסדו במקומות

אלה ישיבות, בנו מקוואות והקימו שכונות נבדלות, וכך יצרו מארג חברתי-חרדי מפותח המקיים

Gonen

1995;

Shilhav

קשר עם המרכזים הראשיים בבני ברק ובירושלים (כהנר 9002; 3991

שינוי של ממש במרכז הכובד החרדי התחולל רק בסוף שנות השמונים, עם הקמתן של הערים

החרדיות בשטחי יו"ש (ביתר עילית, מודיעין עילית) ובתוככי ישראל (אלעד). בתוך פחות משני

עשורים נדדו אל שלוש הערים החרדיות החדשות כ-051 אלף חרדים ספרדים ואשכנזים. התמורות

שהתחוללו בתפרוסת החברה החרדית הפכו אותה מחברה המרוכזת בשתי ערים עיקריות, שרוב

הציבור הישראלי לא נחשף אליה, לציבור החי כמעט בכל יישוב יהודי באופן שנוכחותו בולטת

וניכרת לעין. בשנת 2102 אמנם עדיין כ-%04 מהחרדים מתגוררים בבני ברק ובירושלים, אך נתון זה

(ביחס לתפרוסת החרדים ביתר אזורי ישראל) הולך וקטן עקב התחזקותם של המוקדים החרדיים

החדשים מעבר לקו הירוק ובתוכו, התחזקות השכונות החרדיות בערי הפיתוח והתבססות קריות

הענק החרדיות באשדוד, בפתח תקוה, בבית שמש, בטבריה ובצפת. תמונת המצב המשתקפת מנתוני

הבחירות למפלגות החרדיות לאורך השנים מראה, שאזור המרכז הולך ומתחזק ומושך אליו את

עיקר האוכלוסייה החרדית. הפריפריה הצפונית והדרומית הושפעו אף הן – שתיהן הלכו וקטנו

במשך השנים. כיום מתוכננות (וחלקן אף בתהליכי תכנון מתקדמים) שתי ערים חרדיות גדולות,

חריש בצפון וכסיף בדרום, וכן מתוכננות ומוקמות שכונות חדשות בנצרת עילית, בעפולה, בלוד,

בטבריה ובמקומות נוספים. נראה שתהליכים אלו ישפיעו על הפריסה החרדית בישראל ועל סדרי

הגודל בין אוכלוסיית הפריפריה והמרכז במרחב החרדי (כהנר 9002) (תרשים 7).

הגירה

פריסת האוכלוסייה החרדית נובעת מצירוף של תכונות ייחודיות – גיל נישואין מוקדם, שיעור

ילודה גבוה, תקופת פריון ארוכה יותר – ושל האופי הקהילתי והחולשה הכלכלית של משקי

הבית הפרטיים החרדיים. תכונות אלו הביאו להגירה מהמרכזים הגדולים ליישובי הפריפריה בצפון,

בדרום ובשטחי יו"ש. גל ההגירה הראשון החל כבר בשנות השישים וכוון אל הערים הקטנות

שהיו בעבר מושבות – ראשון לציון, רחובות ופתח תקוה. משהתרחב והעמיק אופיין העירוני

ומחירי הדיור בהן האמירו, חדלו ערים אלו מלהיות יעד להגירה חרדית, ובשנות השבעים והשמונים