במלכודת הרדיקליות באקדמיה

121

סיכום

הנושא של כתיבה ומחקר אנטי ישראליים, אנטי ציוניים, אנטי יהודיים, אינו זר לי, כפי

שהבהרתי בהקדמה. אלא שבתחילת העשור השני של המאה ה-12 אנו נמצאים בשלב

חדש, שכן התופעה חדרה עמוק לקמפוסים בישראל עצמה, על ידי קבוצה שאני מכנה

. קבוצה זו חרתה על דגלה להביא לשינוי אופיה של מדינת ישראל

השמאל הרדיקלי

היהודית-ציונית ולהופכה למדינת כל אזרחיה (עד לקו הירוק או עד לירדן). מימוש מטרה

זו פירושו השמדת יהודי ארץ ישראל – השמדה פיזית – ולכן קבוצה זו מסוכנת לכל יהודי

המתגורר כאן.

אבל לא בעסקי ארץ ישראל עוסק מסמך זה, אלא במה שהשמאל הרדיקלי עושה ומרשה

לעצמו לעשות לאקדמיה הישראלית או בשם האקדמיה, במסווה של מילים כמו "חופש

אקדמי", "חופש המחקר", "חופש הביטוי", ו"חופש הפרסום", בעברית חלקלקה ונמלצת,

שרוב החברים מצטיינים בה (ראו המלל של חיים יעקובי, של יהודה שנהב, של מבקר ספר

הלימוד כאן בפרסום זה).

עשיתי זאת באמצעות הצגת סיפורים אישיים שליוו את עבודתי בתפקידי השונים, שבהם

נתקלתי באנשי השמאל הרדיקלי המנסים לרסק את האקדמיה הישראלית ולהפוך אותה

לכלי שרת למטרתם המסוכנת. נאיביות ותמימות הן שמנווטות את רוב אנשי הסגל

בכל האוניברסיטאות והמכללות האקדמיות בישראל להתכחש לתופעה ולהמשיך ולעסוק

בשגרת היום-יום, בדחותם כל ניסיון של הטחת האשמה בחברינו ה"טובים" מהשמאל,

וכך הגענו לאן שהגענו.

כל סיפור שהבאתי מציג אירוע אחר, תרגיל אחר, הונאה אחרת. אני חוזר וקובע: בתוככי

האקדמיה הישראלית קמה תת-מערכת נפרדת של אנשי שמאל קיצוניים, שבכישרון רב

הולכים ומרחיבים את השפעתם ומאיימים עליה בהפגינם פעילות אקדמית "נורמלית",

"הוגנת", "אחרת", וכל ניסיון להשתיקם גורר גל פרסומים צבועים בדרך כלל על ידי אותם

צווחנים, מלאי מתק שפתיים ויפי נפש.

אלה הם מקרים קונקרטיים שחובה על הנהלות האוניברסיטאות והטכניון להתמודד איתם

– לא על ידי איסוף סילבוסים, לא בביקורים בשיעורים, לא באיומי פיטורים, אבל –

כן בפתיחת תיקי קידום; כן בבדיקה מי שופטי תזות לתואר שני ושלישי ופרסומים;

כן לבדיקה עד כמה פרסומים לא ראויים שוקללו במתן תארים ודרגות לקיצונים באנשי

האקדמיה הישראלית;