הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

136

צה"ל כור היתוך חברתי לדרוזים – האומנם?

המנטליות והאמונות של החיילים הדרוזים גרמו לנו לעתים לבעיות מיוחדות... הם השפיעו

גם על שגרת האימונים. לדוגמה, היו חיילים דרוזים שהאמינו שלא כדאי לתפוס מחסה בגלל

שלכדור יש כתובת... באחד המקרים חייל דרוזי הפסיק לתפקד כי איבד את הקמיע שלו... היו

מקרים שכדי להיענות לצרכים של אחדים מהם, נאלצנו לגייס גם מעין "רופאים" של הכפר,

שטיפלו בהם בשיטות המבוססות של אמונות וכשפים. כמו למשל טיפול על פי שמו של

החייל, לפי עיון בספרי הדת וכדומה. ברור שלא ידענו כיצד לנהוג. מצד אחד רצינו לכבד את

האמונות שלהם, אך מצד שני הייתה לנו החובה המוסרית והחוקית להגיש לחיילים טיפול

רפואי אמיתי שלו הם היו זקוקים וכפי שנדרש על ההנחיות הרפואיות. למרות שתופעות אלו

שהיו חריגות פסקו, נשאר רושם חזק שהשפיעו על היחס כלפיהם (שם: 221).

גורם חשוב בהתפתחות היחסים בין צה"ל לחיילים הדרוזים הוא ההתחשבות של גורמי

הצבא בתהליך גיוסם, מתוך רצון לסייע להם ולהקל עליהם את המעבר לשירות הצבאי.

גישה זו עולה מדבריה של סא"ל (במיל') תמי אמיר, לשעבר מפקדת לשכת הגיוס בחיפה

ובטבריה, שבהם מתגייסים רוב הדרוזים לצה"ל, בריאיון עם המחבר:

הצבא מתחשב מאוד בצרכים של הדרוזים ובא לקראתם בהרבה תחומים, כולל הטבות שלא

ניתנות לחיילים היהודים. לדוגמה, מאפשרים להם ללכת למכינה לפני הגיוס ולדחות את

מועד הגיוס על מנת לגשת למבחני בגרות... כבר בשלבים הראשונים של הגיוס משתדלים

לעזור להם בבעיות הפרט שלהם. לשם כך, בלשכת הגיוס בחיפה יש משרה מיוחדת של

רופא דרוזי במילואים, שמלווה את תהליך הגיוס שלהם ועוזר להם להתגבר על הבעיות. כמו

כן, הצבא נמצא בקשר עם ההנהגה של בני העדה, כדי לתת פתרונות לבעיות צפויות (שם).

המציאות הביטחונית הקשה והמתמשכת שבה שרויה ישראל, שמתבטאת לעתים בהטמנת

פצצות במקומות ציבוריים ובפיגועי התאבדות, מאלצים את כוחות הביטחון לנקוט אמצעי

זהירות חריגים, ובהם בדיקות וחיפושים קפדניים בחפצים של הנכנסים למדינה ולמקומות

ציבוריים בה, ולעתים גם על גופם. מטבע הדברים, מי שנראים כערבים ("בעלי חזות

מזרחית") נבדקים ביתר קפידה. הדרוזים, שאף להם בדרך כלל "חזות מזרחית", מה גם שהם

מדברים ערבית, נאלצים להתמודד עם יחס שונה מזה שמקבלים היהודים, והם כועסים על

כך מאוד, ובמידה רבה של צדק, מבחינתם. בעיה זו מקשה במיוחד על החיילים והקצינים

כאשר הם פושטים את המדים או שהם בחופשה. בדיקות טורדניות מעין אלו מעוררות

תחושות קשות בקרב בני העדה, כפי שממחישות כמה דוגמאות להלן. כך בדבריו של אל"מ

(במיל') גאנם חמדה שנאמרו בריאיון עיתונאי:

מיד כשאני פושט את המדים אני הופך להיות ערבי... מספיק שהשם שלי נשמע ערבי, כדי

שארגיש את היחס כלפי בכל מקום. לא משנה אם אני נמצא במשרד הפנים או בתור לבידוק

בנמל התעופה, שם הבודקים הביטחוניים יבדקו אותי באופן מיוחד... גם כאשר הם יודעים

שאני דרוזי. אני מרגיש שיש חלקים בציבור הישראלי שיש להם חוסר הבנה מוחלט לגבי

העדה הדרוזית ומה היא עשתה ועושה למען מדינת ישראל" (רפפורט 4002).