הדרוזים בין עדה לאום ומדינה

138

צה"ל כור היתוך חברתי לדרוזים – האומנם?

המדינה חייבת לתת עדיפות ברורה לדרוזים ששירתו בצה"ל על פני האחרים. לא מתקבל על

הדעת שמי שתרם למדינה לא יקבל עדיפות ויהיה באותו מעמד של מי שלא תרם. העדיפות

צריכה להיות בדרך של סיוע בכל התחומים ובעיקר בתעסוקה ובעבודה בשירות הציבורי

(אמרני 3002: 321).

נקודת ציון בולטת במערכת היחסים בין צה"ל לחיילים הדרוזים הייתה מלחמת לבנון

הראשונה (2891). מלחמה זו והתקופה שלאחריה, שבה שלט צה"ל על שטחים נרחבים

בלבנון, העמידה את שאלת נאמנותם של הדרוזים במבחן. בני העדה כקבוצה וכפרטים היו

בדילמה קשה בין חובת הנאמנות לצה"ל ולמדינה לבין חובתם לעזור לבני העדה בלבנון

שביקשו את עזרתם. החשש שבמהלך הלחימה יפגעו דרוזים חיילי צה"ל באזרחים או

בחיילים דרוזים שמשרתים בצבא הסורי או הלבנוני לא הקל עליהם. בדיעבד התברר,

שהתבונה והגמישות הפוליטית שמאפיינת את התנהגותם החברתית והמדינית סייעה להם

גם הפעם. אף שהיו מקרים ספורים שחיילים דרוזים בצה"ל ערקו מיחידותיהם והצטרפו

לכוחות הדרוזיים במאבק נגד הנוצרים-המרונים, ההנהגה הדרוזית כיוונה את הגשת הסיוע

לבני העדה בלבנון לתחומים הומניטריים והסברתיים אך שמרה על המגבלות הנובעות

מחובת הנאמנות למדינה. ואמנם, עיקר הסיוע היה במישור ההומניטרי ובניסיונות לשכנע

את מפקדי צה"ל ואת הנהגת המדינה לתמוך בדרוזים בלבנון (דנה 8991). דילמה זו,

שהוכרעה לטובת נאמנותה למדינה, חיזקה במידה רבה את האמון בדרוזים ותרמה לזירוז

השתלבותם המלאה בצה"ל, גם ביחידות ובתפקידים שקודם לכן היו חסומים בפניהם. שינוי

המדיניות שאפשר לבני הנוער הדרוזי לשרת בכל יחידות הצבא בא לידי ביטוי ממשי בעיקר

מאמצע שנות השמונים, במידה רבה בשל מדיניותו של שר הביטחון דאז, משה ארנס.

בצד ההתייחסות לנושא מנקודת מבטה של ההנהגה הדרוזית, ראוי לבחון את הגורמים

העשויים להשפיע על הנער הדרוזי כפרט להתגייס לצבא ובהמשך לבחור בקריירה צבאית.

ברמה הבסיסית, גורמים אלה הם משני סוגים עיקריים – גורמים ערכיים, במובן של תרומה

לביטחון המדינה מתוך הזדהות או קיום חובה חוקית וחברתית, וגורמים תועלתניים, במובן

של סיפוק צרכים או קידום אינטרסים אישיים, כגון הרצון לזכות בהערכה חברתית, בניידות

חברתית, במקום עבודה עם ביטחון סוציאלי וכדומה. מטעמים מובנים נוהגים הדרוזים

להדגיש את המניעים הערכיים לשירותם בצה"ל, ואולם במחקר שבדק את הנושא נמצא

שכחצי מהדרוזים (%54) ורוב היהודים (%58) הצביעו על המניעים האישיים כעל הגורמים

שמכוונים לדעתם את בני העדה לשרת בצבא (אמרני 3002). יש הנוהגים להדגיש את

המשמעויות הנובעות משירותם בצה"ל מבחינת האינטרס של בני העדה כקבוצה. הכוונה

בעיקר לקיומו של כוח צבאי דרוזי מקצועי ומיומן, ובפרט מקיומן של יחידות נפרדות.

בדבריו של אמל ג'מאל בריאיון עם המחבר יש ביטוי לגישות אלו: