14 / 36
12
ארנון סופר
את ענף החקלאות. אנחנו כאן וכאן נישאר, למרות שאף אחד חוץ מאיתנו לא נלחם כדי
להשאיר אותנו כאן.
התרגשתי עד דמעות ממכתבך המדהים, כי פעם ראשונה הרגשתי שייכת, ולא כמו
שהממשלה מתנהגת אלינו כאל טפילים ופושעים שגוזלים אדמות, מים ומנצלים כוח אדם.
מזמינה אני את כל קברניטי המדינה שיגיעו לחלקת אלוהים קטנה זאת ליד גבול מצרים
בפיתחת ניצנה ויחזו במו עיניהם את קסם האדם בהפרחת השממה. אנו לא מבקשים דבר
רק שיניחו לנו לנפשנו להתפרנס בכבוד ולגדל את ילדינו.
תודה על דבריך
אני מזמינה אותך להגיע למושבנו הקטן בקצה המדבר
בברכה
מושב כמהין
* * *
ארנון שלום,
דור שלישי
52
ראשית ממש נהניתי לקרוא את מאמרך. אני חקלאי במושב ניר בנים כבן
בחקלאות בישראל. אבל לצערי, כנראה דור אחרון, ולא מסיבות כלכליות נכון להיום. ואני
מגדיר את עצמי כיום כ-"שומר מאהל" מושג מההוויה של השירות הצבאי [של המשרתים
המושב מתרוקן, ואני ועוד מספר ממש מועט של חקלאים נשארים
08:00
בקרבי]. בשעה
לשמור על הקרקע, לנסות להתפרנס ובנוסף "להשגיח" על המייסדים שרובם מתקרבים לגיל
גבורות.
* * *
תבורך, ארנון סופר, על מכתבך הכן והאמיתי,
שמי ת' ואני יועצת ארגונית ומנחת קבוצות במקצועי. אל החקלאות הגעתי לפני חמש שנים
דרך נחלה במושב שהפכתיה גם למתחם סדנאות בשטח החקלאי שלי. התחלתי לגדל
רימונים אורגניים ואחר כך גם זיתים, ומרגע שנכנסתי לעולם החקלאים קרו לי שני דברים
מדהימים: אחד, התביישתי בעצמי על הדימוי שהיה לי לקבוצה זו; שניים, פיתחתי אליהם
הערצה ללא גבולות.
כיום, אחרי חמש שנים בחקלאות אורגנית והסתופפות בקרב חקלאים רבים, אני יכולה
לומר בפה מלא: חקלאים הם מעמד-על וזן נכחד של נפילים. החקלאים שאני מכירה, שפעם
חשבתי שהם בורים, גסים ושמרנים, הם האנשים הפתוחים, הזורמים והעדינים ביותר
שפגשתי. תן להם חידוש שעשוי לעזור להם והם יבדקו אותו לעומק. תן להם עצה ממדריך,
מארגון, מקולגה, מעיתון, וגם אותה הם יבדקו ויישמו, אם בחלקים קטנים ואם במלואם.