שינוע צהל בעיתות חירום

עדיפות מוחלטת להגנה על המדינה ולמרכיבי הביטחון שלה. למדינות ערב יש יכולת להחזיק צבאות

סדירים עצומים אשר נמצאים בכוננות מתמדת בשל גודל אוכלוסייתן. לעומתן, לישראל יש כוחות

סדירים מועטים ועיקר כוחה והמסה הקריטית היא של כוחות המילואים. המשמעות של הדברים

היא שיש צורך בגיוסו, בלוחות זמנים קצרים ובצל אפשרות להפרעה ועיכוב.

התשתית הפיזית של המדינה ללא עומק אסטרטגי, ללא משאבים טבעיים, עם גבולות שאין להם

יכולת לסייע למאמץ ההגנה, לנוכח מצב קיומי של מעטים מול רבים ויתרון מוחלט של הערבים

בכמות כוח האדם והמשאבים הטבעיים; כמו גם ההבנה כי המלחמה היא א-סימטרית ומאפשרת

הפסד רק לערבים, כל אלו חייבו את מדינת ישראל לבנות תפיסת ביטחון הנותנת מענה סביר לאיום

המוגדר.

חוסר האיזון הדמוגרפי בין ארצות ערב לבין ישראל, כמו גם העלות הגדולה של צבא סדיר גדול,

חייבו את צה"ל להיערכות מיוחדת ולהישענות על סדר כוחות מילואים גדול וצבא סדיר, בהתאמה,

הנשען על מיטב הנוער של המדינה. הצורך בגיוס מילואים על כל משמעויותיו חייב קבלת החלטות

קשות, גיוס מילואים והשבתת המשק ולבסוף יציאה למלחמת בזק יזומה כל אימת שנוצרת מתיחות.

לעיתים נתפסים הגיוס המתוכנן והיוזמה ההתקפית כמלחמת ברירה, אשר יצרה בקיעים בקונצנזוס

הלאומי לגבי נחיצותה. ולעיתים, על מנת לצמצם למינימום את הנזק הכלכלי הוחלט שלא לגייס

את כוחות המילואים ולהישאר בנחיתות מספרית בלתי אפשרית במקרה שתתקיים מתקפת פתע

(כמו מלחמת יום הכיפורים).

החזקת צבא בשגרה מזה וקיום מלחמות מזה שניהם נטל כלכלי כבד מאוד, ולכן המענה כפי שנבנה,

כלל ויתור כמעט מוחלט על "כוח העמידה" לטובת "כוח המחץ". משמע, כלל משאבי המדינה בזמן

מלחמה יוסבו לטובת מאמץ ההגנה על קיומה ושרידותה תוך גיוס כלל סד"כ המילואים, הוצאה

כספית גדולה על תקציב הביטחון, גיוס כלל המשאבים והתעשייה למאמץ המלחמתי, כמו גם יצירת

עדיפות לאיכות על חשבון כמות ובמקביל בניית "צבא התקפה" ולא צבא הגנה במהותו (טל 6991:

25). כל זאת מתוך הבנה שצריך להעביר את הלחימה מהר, ככל שניתן לשטח של האויב. המשאבים

הכלכליים הנדרשים על מנת לשמר את הצבא הטכנולוגי, האיכותי והחזק באזור מאפשרים להחזיק

בשגרה בין המלחמות צבא סדיר קטן, ובמקביל להישען על צבא מילואים גדול, המסוגל בפרק זמן

קצר להתגייס, להצטייד ולהיות המסה הקריטית הדרושה לשדה הקרב.

אם נסכם זאת, אפשר יהיה להגדיר כי "האיום על הביטחון הבסיסי של ישראל מתגלם בשלוש נקודות

תורפה אסטרטגיות, שתורת הביטחון הישראלית מתקשה למצוא להם תקנה" (הורוביץ וליסק 7002:

53): יחסי כוחות דמוגרפיים בלתי מאוזנים; גבולות פגיעים כתוצאה מהיעדר עומק אסטרטגי והקצאת

משאבים גבוהים לצרכי ביטחון בשל הקונפליקט האלים והמתמשך בינינו לבין הערבים.