יחסי הודו-ישראל

והמערכתי בעמדה ההודית מול ישראל בפרט תוך התייחסות לאירועים היסטוריים

נסיבתיים שהשפיעו אף הם על שינוי מדיניות החוץ ההודית כלפי ישראל ועל עיתוי

כינון היחסים הדיפלומטיים.

חלקה השלישי של העבודה סוקר את היחסים הבילטרליים בין הודו לישראל מאז

כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין שתי המדינות ומתמקד בניתוח הקשרים

הבילטרליים ביניהן בשלוש רמות הניתוח ובדגש על אינטרסים אסטרטגיים כמרכיב

בביטחונן הלאומי. מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בשנת 2991 הלכו הקשרים

הבילטרליים בין שתי המדינות והתחזקו על בסיס של אינטרסים אסטרטגיים

הדדיים. קשרי החוץ בין הודו לישראל הגיעו לשיאם בספטמבר 3002 במהלך ביקורו

הרשמי של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון בהודו שבסיומו פורסמה הצהרה בדבר

ידידות ושיתוף פעולה.

המהפך הפוליטי שחל בהודו בשנת 4002 ועלייתה לשלטון של קואליציית הברית

), שנתמכת מחוץ לממשלה על ידי מפלגות השמאל,

UPA

הפרוגרסיבית המאוחדת (

מקרין על מדיניות החוץ של הודו כלפי ישראל ועל היקף קשרי החוץ עימה. מהות

ותוכן קשריה הבילטרליים של הודו עם ישראל מושפעים מהאינטרסים האסטרטגיים

שלה, לצד שאיפתה המסורתית לקונצנזוס פוליטי, נוכח המערכת הפוליטית הרב

מפלגתית המאפיינת אותה כיום, אשר באה על ביטויה המעשי כלפי ישראל באמצעות

דיפלומטיה מבוקרת ופרגמאטית.

מדינת ישראל רואה בקשרי החוץ שלה עם הודו נכס אסטרטגי ובשיח הציבורי

ובמערכת הפוליטית הישראלית יש קונצנזוס מובהק בנושא זה. הקשרים הבילטרליים

בין ישראל להודו מושפעים בעיקר מאינטרסים אסטרטגיים הדדיים, אולם מאז שנת

4002, בעקבות חילופי השלטון בהודו, אימצה ישראל מול הודו דיפלומטיה גמישה

וסתגלנית בניסיון למצוא את הדרך המתאימה ביותר לשדרוג היחסים הבילטרליים

בין שתי המדינות בפרט להגדלת היקף שיתוף הפעולה ביניהן במערכת הבינלאומית

בכלל.