יחסי הודו-ישראל

נהרו, שתמך אף הוא בערביי פלסטין, ראה ביהודים בארץ ישראל נציגים של

הקולוניאליזם המערבי בכלל והאימפריאליזם הבריטי בפרט. לתפיסתו, פלסטין

היתה מיושבת בערבים בזמן הצהרת בלפור ומכאן שבריטניה בגדה למעשה בעם

הערבי בעצם מתן הצהרה זו לעם היהודי, יחד עם זאת, נהרו היה פרגמטי יותר מגנדי

באופן התייחסותו לסכסוך היהודי פלסטיני, ולמרות שראה עימו עין בעין את הצורך

שיש להודו לתמוך בצד הערבי בסכסוך זה כאמצעי פוליטי שמטרתו היתה חיזוק

הקשר הפוליטי עם המוסלמים בהודו, קיבל על עצמו, בהמשך, לאחר הקמת מדינת

ישראל, את התפיסה שיש מקום שערבים ויהודים יחיו במשותף במדינה דו לאומית,

אם כי תחת שלטון ערבי.

תקציר האירועים ביחסי הודו-ישראל בין השנים 8491-1991

הודו עיכבה את הכרתה הדיפלומטית במדינת ישראל עד לשנת 0591 ועשתה זאת

בסופו של דבר רק בעקבות לחץ פוליטי מצד ארצות הברית (יחד עם זאת נמנעה

הודו מלכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל עד שנת 2991). ישראל, לעומת

זאת, הכירה בהודו מיד לאחר עצמאותה (הכרה "דה יורה") ומאז שנת 8491 עד שנת

2991 נקטה במאמצים מדיניים חוזרים ונשנים לשיפור יחסיה עם הודו, מתוך שאיפה

לכונן עימה יחסים דיפלומטיים כמקובל בין שתי מדינות שהכירו זו בזו, אם כי ללא

הצלחה.

העיכוב בהכרה בישראל וההתחבטות ביחס אליה נבעו מחששה של הודו מתגובת

המיעוט המוסלמי בארצה לאחר חלוקתה של הודו והקמתה של פקיסטן כמדינה

עצמאית מוסלמית (חלוקתה של הודו הביאה למעברם של 22.7 מיליון מוסלמים

מהודו לפקיסטן), כמו גם מההערכה ההודית שפקיסטן תעשה בצעד מדיני כזה שימוש

תעמולתי נגדה בעולם המוסלמי והערבי ומההשפעה השלילית שעלולה היתה להיות

לכך על הסכסוך ביניהן על חבל קשמיר.

בהמשך להכרה ההודית בישראל, התירה ממשלת הודו לישראל, בספטמבר 1591,

למנות נציג מסחרי בבומביי שבהמשך הועלה לדרג של קונסול כבוד. וולטר איתן,

מנכ"ל משרד החוץ הישראלי דאז, היה הנציג הישראלי הרשמי הבכיר ביותר שנפגש

עם ראש ממשלת הודו נהרו ב-5 במרץ 2591 ובספר זיכרונותיו כתב שנהרו ציין באזניו

שהגורם העיקרי שמנע בזמנו את כינון היחסים הדיפלומטיים בין הודו לישראל היה

המיעוט המוסלמי בהודו. לפי איתן (8591) נהרו הסכים לשקול אפשרות של כינון