איים מלאכותיים בחופי ישראל

פרק שני: טכנולוגיות ההקמה של איים מלאכותיים

מרבית האיים המלאכותיים בעולם הוקמו בשיטת חומרי המילוי, המבוססת על מילוי נפח

האי בחומרי כרייה אשר מקורם בים או ביבשה. במידה וקיימת אפשרות לשימוש בטכנולוגיות

אלטרנטיביות לזו המתבססת על חומרי מילוי הכרויים מן הטבע, תוך הקטנת כמויות חומרי המילוי

הדרושים, יהיה ניתן להשיג שני יעדים:

1 .

הקטנת נזקי הכרייה והגריפה בעת הקמת האי )הן באתר ההקמה והן באתרי הכרייה ביבשה

ובים( ובמהלך תפעולו.

2 .

פריצת המגבלה של קו "52 מ' עומק" ומעבר למרחב בנייה נרחב יותר. פריצת מגבלה זו תאפשר

דילול הפיתוח, הקטנת חזית הפיתוח הנשקפת מן החוף, והרחקת תשתיות שאינן ידידותיות

לסביבה לעומק הים.

בפרק זה אסקור באופן כללי את שיטות הקמת האיים: השיטה הקונבנציונלית, דהיינו מילוי שטח

האי בעזרת חומרי מילוי כרויים ושיטות הקמה נוספות עם ההדגשים הרלבנטיים לכל שיטה. חלק

מהשיטות הללו קיימות וישימות וחלקן נמצא ברמה של ניסויים או פיתוח בלבד.

משטח על גבי חומרי מילוי

השיטה הראשונה הרווחת בעולם היא הקמת אי המבוסס על חומרי מילוי. בתחילה מקימים חגורה

או טבעת תת-מימית מאלמנטים של בטון ואבנים עד מעל למפלס הים, חגורה זו מכונה קירות

ים, אחר כך ממלאים אותה בחומרי מילוי בהתאם למצוי )איור 01(. תפקידם של קירות הים להוות

מעטפת חיצונית של האי מחד גיסא, ולהגן עליו מפני פעולות הים ובעיקר הגלים מאידך. לכן

גובהם ומבנם יהיו תלויים בתנאים

הקיצוניים ביותר הצפויים בים.

בחופי תל אביב, למשל, גובה

הגלים בממוצע לאורך השנים

הוא כ-3 עד 4 מטרים, אולם לפי

הסטטיסטיקה אחת למאה שנה

צפויים גלים של כ-01 מטרים,

ולגובה זה נדרש להיערך בתכנון

האי. עלות האיים הללו עולה שלא

ביחס ישיר לעומק בו הם נבנים.

: אוניית מחפר לכריית חומר מילוי בקרקעית הים

איור 01