שינוע צהל בעיתות חירום

אי היכולת של מדינות ערב ואויביה של ישראל לנצח את מדינת ישראל בממד הקונבנציונלי,

ריץ אותם לפתח יכולות נוספות, שהתבררו כאפקטיביות מאוד. טרור המתאבדים מחד גיסא,

וירי הרקטות והטילים מאידך גיסא יצרו מציאות חדשה, שבה גבולות המדינה הפכו ל"שחקן" משני,

וכיבוש של שטח במטרה להעביר את הלחימה לשדה האויב אינם רלוונטיים בהקשר של לחימה.

האיום המרכזי הפך להיות על העורף, והמלחמה היא על הבית, על כל המשתמע מכך. לצד האיום

על העורף האזרחי מתפתח גם איום על העורף הצבאי, אשר עלול לגרום לפגיעה ביכולת המימוש

של העוצמה הצבאית של צה"ל.

הניצנים הראשונים של האיום החדש זוהו בירי לכיוון העיר שדרות. היה זה למעשה ניסוי כלים

בהיבט הרחב שלו, דהיינו ניסוי שנועד לבדוק את מידת עמידתה וסובלנותה של ישראל. היות שהנזק

של הירי לא היה קשה, אך העובדה שבעיר במרכז הארץ, ולא באזור ספר, לא היה אפשר לקיים חיים

רגילים היתה חידוש. מעגל האיום התרחב יותר ויותר והחל גם מאזור הצפון. בשני מקרים הוביל

הירי למבצעים/מלחמות, אשר לא הניבו הפסקה מוחלטת של האיום ושל הירי (שמחוני 6002; ידעי

ואורטל 3102).

"הנחת העבודה היא שלא תהיה התרעה

כלשהי לפני פרוץ המלחמה, וכי גיוס

המילואים ייעשה תחת אש רצופה של

טילים ושל רקטות הן על החזית והן על

העורף" (גאנם 1102: 03), במטרה לשבש

ככל האפשר את גיוס המילואים. עוצמת

האש שהופעלה על כוחות צה"ל ועל עורף

מדינת ישראל במלחמת "לבנון השנייה"

(6002) ובמבצע "עופרת יצוקה" (9002)

מצביעה על עלייה הדרגתית בעוצמת האש

ובדיוק של האויב. עוצמת האש הצפויה

בכל אחת מהמלחמות הבאות תהיה גדולה

יותר, מדויקת יותר, מרוכזת ומכוונת

לתשתית הלאומית בדגש על צירי התנועה.

ובכך היא עלולה לגרום לשיבוש, לעיכוב

ולפגיעה רבה ביכולת של צה"ל לרכז

את כוחותיו ולקיים את הפעילות בעורף

הצבאי (איור 7).

: האיום על העורף האזורי ממרחב עזה

איור 7

באר שבע

אופקים

צאלים

ירוחם

דימונה

להבים

מודיעין

בת ים

אשדוד

ירושלים

גדרה

אשקלון

שדרות

חולון

תל אביב-יפו

הרצליה

רחובות

רצועת עזה

01 ק"מ