החברה החרדית בישראל

. מורכבת מקבוצות שונות, בעיקר מבני היישוב הישן. כוללת בתוכה קהילות

העדה החרדית

("חצרות") חסידיות ובהן סאטמר ותולדות אהרן, וכן קבוצות מתנגדים מצאצאי היישוב הישן

בירושלים המכונים "פרושים", ובהם קבוצת בריסק וקבוצות הונגריות. מבחינה רעיונית, רוב

הקבוצות בעדה החרדית נוהגות בהתבדלות קיצונית וביחס עוין כלפי אלמנטים של מודרניזציה.

לעדה החרדית עמדה השוללת את הציונות ואת הלגיטימציה של מדינת ישראל, ולמעשה היא

מקיימת אוטונומיה תרבותית וארגונית-פוליטית. כל הקבוצות השייכות לעדה החרדית כפופות

למנהיגותו של בית דין צדק (בד"ץ) בירושלים. בעניין זה קיים אבסורד מסוים, שכן למרות המגמה

הבדלנית הטוטאלית, קנה לעצמו הבד"ץ יוקרה בקרב הציבור החרדי כולו וגם בחלקים של הציבור

הדתי-מודרני והמסורתי, והשפעתו, בעיקר בתחום הכשרות, חורגת בהרבה מגבולות העדה החרדית.

הקבוצות המשתייכות לעדה החרדית שכנו עד לאחרונה לרוב בשכונות הירושלמיות גאולה ומאה

שערים, אולם בשנים האחרונות, בשל מצוקת דיור, נוצרו מרכזים חדשים שלהם בשכונות חדשות

מחוץ לירושלים. בולטת בהקשר זה העיר בית שמש. קבוצות אלו מנסות מפעם לפעם לבטא את

עמדתן האידאולוגית ומציתות הפגנות אלימות ברחובות ישראל בנימוק של שמירת השבת ושמירת

ערכי היהדות, המכוונות לא אחת אל מוסדות השלטון בעלי התפיסות הלאומיות החילוניות (אלפר

Rothenberg et al.

ואלמוג 8002; הורוביץ 2002; קרימלובסקי 6002; 0102

. מקורה ברומניה. נוסדה בידי הרב יואל טייטלבוים והונהגה בעשורים האחרונים

חסידות סאטמר

על ידי בנו, משה טייטלבוים, עד מותו ב-6002. מאז התפצלה החסידות בין שני בניו היושבים

בברוקלין ובמונרו שבמדינת ניו יורק – שם מרוכזת רוב חסידות סאטמר העולמית. בישראל, מספרם

נמוך ביותר – כ-000,1 בתי אב המרוכזים בעיקר בבני ברק ובירושלים. בעולם מוערך מניינה של

חסידות סטאמר ב-07 אלף בתי אב. החסידות מאופיינת בהתנגדותה לציונות ולמדינת ישראל.

מבית, היא מתנגדת לכל אימוץ דפוס התנהגות מודרני ודוגלת בשמרנות קנאית וקיצונית. בישראל

אנשי סאטמר מזוהים עם העדה החרדית, שאינה משתתפת בבחירות לכנסת ונמנעת מקבלת תמיכה

Rothenberg et al.

כספית ממוסדות המדינה (אלפר ואלמוג 8002; הרשקוביץ 8991; כהנר 9002;

.)2010

. זרם זה מהווה כ-%12 מכלל האוכלוסייה החרדית בארץ (לוין

הזרם הספרדי (חרדים מזרחים)

9002; שטרן ואחרים 6002). מקורו בארצות מערב אסיה וצפון אפריקה, שם הייתה היהדות בעיקרה

דתית-מסורתית. דשן (4991) מגולל את סיפורה ההיסטורי של היהדות המזרחית ומגדיר את שני

הזרמים העיקריים שיצאו מתוכה – הזרם המסורתי והזרם החרדי-מזרחי. האחרון, המזוהה עם

ש"ס והמוכר לכלל הציבור הישראלי, החל את דרכו בשנות החמישים, כשמעטים מקרב בני הנוער

המזרחי התגלגלו לפנימיות ולבתי ספר של חרדים אשכנזים ובהמשך גם לישיבות ליטאיות. אברכים

צעירים אלה, שספגו את אורחות החיים של בחורי הישיבה האשכנזים – שפת היידיש, הלבוש ודרך