7 / 125
6
באנשים שעניינם רק באחר, בזר, בערבי, ששכחו את היהודי ואת צרכיו. קבוצת אנשים
המאמינים כי יוכלו להתקיים במזרח התיכון ללא צבא חזק על כל המשתמע מכך. איומים
דמוגרפיים אינם מבהילים אותם, כי אין להם כל משמעות בעולמם. לכן גם אין בעיניהם
ערך לגדר הפרדה ולהתיישבות של יהודים על דונם פה ודונם שם, שכן הם שואפים
לחברה פלורליסטית מן הים עד לירדן. מכאן הדמיון ביניהם לימין הקיצוני, שגם הוא,
מנימוקים אחרים, אומר "כולה שלי". לשם מימוש חזונם הם מוכנים לעשות כמעט הכול
(ראו מאמרה של סליקטר בפרק הראשון).
אנשים אלה מוציאים את דיבתה של ישראל רעה כאן ובעולם. חלקם מנחים עבודות תזה
לתואר שני ושלישי המוטות מדעית בצורה זועקת. אבל כל זה מתגמד אל מול מה שאני
רואה וחווה אישית בעשור האחרון (0002–0102) בוועדות מינויים, באישור פרסומים,
בארגון כנסים, בפרסומים של מאמרים או ספרים שהייתי מגדירם כלא ראויים בעזרת
כספי חוץ רבים. לנגד עיני הולכת וצומחת תת-מערכת אקדמית שגמרה אומר להביא
לשינוי אופיה של ישראל היהודית-ציונית, ונראה שכל האמצעים להגיע למימוש חזון זה
כשרים בעיניה.
בשקט ובהתמדה הולכים ותופסים מרצים אלה את מקומם בקמפוסים, וכקנאים הם
פעילים, עובדים בחריצות, מפרסמים, מרצים ומופיעים בכלי התקשורת, ותוך כדי כך
פוגעים בחופש האקדמי, בשיח האקדמי, במחקר ההגון, בחופש הפרסום והמחקר. יש
להם אג'נדה אנטי ציונית ברורה, ובכלים שהאוניברסיטאות הישראליות נותנות בידיהם
(משכורות, דמי שבתונים, קרן השתלמות, פרסום בכתבי עת ובעיקר בימות בתוככי
הקמפוסים וגם מחוצה להם), הם כובשים יעדים צעד אחר צעד ומנגחים במדינת ישראל
שוב ושוב.
הם חברים בעמותות אנטי-ממסדיות ואנטי-יהודיות, הם עוסקים בתכנון פיזי-פוליטי,
ידם בכול, בעוד דגל האוניברסיטה, משקלה ויוקרתה משמשים מנוף לעשייתם. הם
מתקבלים בעולם המערבי כאורחים מכובדים, ומאמרים שלהם, תהיה איכותם אשר תהיה,
מתקבלים בטובים שבביטאונים. יש להם פתחון פה בכנסים אקדמיים, וכך הם מצליחים
לטפס במדרג האוניברסיטאי. דרך אגב, אין שום פסול בפעילות החוץ אקדמית שלהם,
מלבד השילוב של האקדמיה עם פעילותם האישית-פרטית.
אוי לכולנו ואוי לאוניברסיטה ישראלית כלשהי, אם אחד מהם גם ינהלה...
מולם ניצב סגל אקדמי תמים, אדיש, העסוק בחיי השגרה שלו, שאינו מאמין ל"שמועות
זדון", וכשהוא כבר מאמין, הוא מזלזל באיומים הצפויים ממיעוט קולני זה. בוקר אחד קם