במלכודת הרדיקליות באקדמיה

103

הבלטת הנרטיב הטרגי שאינו מלווה בדרך כלל

הנדון. חוסר האיזון שבו נוצר בעיקר עם

בהדגשה מספקת של תהליכים ותופעות שיש בהם כדי להצביע על ניצחון האדם את

הטבע לרבות זה האנושי

ולכן, ניתן לאשר ספר לימוד זה בתנאי ש:

1 1 .

יינתן ייצוג רחב יותר לתהליכי השינוי החברתיים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים

הקיימים באזור.

2 2 .

יינתן ייצוג מאוזן לתהליך השינוי באווירה הפוליטית באזור.

3 3 .

תתוקן הנטייה לשימוש בסטריאוטיפים שליליים.

4 4 .

תתוקן הבניית מערכת אמונה המותאמת לתמורות המתחוללות באזור וכן למען

התקינות הלשונית רצוי מאוד לשנות את גישתו העלולה לפגוע.

עד כאן דברי הביקורת. במילים מאופקות, תרבותיות, אינטליגנטיות אומר אותו מבקר –

זרקו ספר זה לפח האשפה, אלא אם כן הוא ייכתב ברוחו ובדמותו של השמאל הרדיקלי!

זהו "חופש אקדמי" כיאה לכל גוף קיצוני.

ובכן, ראשית, משרד החינוך דחה את טענתו של מבקר זה, והספר נלמד עשור נוסף על ידי

תלמידי ישראל בבית הספר התיכון, לבחינות הבגרות, כספר עזר באוניברסיטאות ובצה"ל

(בינתיים כבר כמהדורה שישית וחדשה!).

שנית, מכיוון שחלף עשור מאז אותה ביקורת קטלנית שניסתה בכוח להכניס לספר לימוד

אלמנטים של השמאל הרדיקלי (אתוס שלום, דמוקרטיזציה במזרח התיכון, שקיפות) –

מילים נמלצות, נבובות, יש לנו פרספקטיבה ארוכה דיה לשאול ולברר מי צדק, המחבר

(ארנון סופר) או שמאלן קיצוני זה?

יתר על כן, דברים אלה יוצאים לאור ברגעים היסטוריים מרתקים ב-1102. המזרח התיכון

כולו, מתוניסיה דרך מצרים ללוב וגם לבחריין, מרוקו, עומן, איראן, אלג'יריה, ירדן, כווית

וסעודיה, סוער ורוגש והסיפור עדיין לא תם.

האם מה שמתרחש במזרח התיכון מוביל למשטרים דמוקרטיים, כך שצודק אותו שמאלן

קיצוני? את מה שאני חושב גם ברגעים אלה סיכמתי בכתבה לעיתון "הארץ" (1102.2.51).

תרבות דמוקרטית איננה נולדת בהפגנה כזאת או אחרת. השאלה היא אם אירועים אלו

מקרבים את השלום בין ישראל לסוריה, לבנון והפלסטינים. האם יתהדקו היחסים בין

ישראל לירדן, למצרים? אני חושש שלא, ואולי אף תהיה הקצנה.

אבל אם נחזור לביקורת על הספר, נשאל גם באופן היפותטי מה הייתי צריך לכתוב

בספרי בשנת 0002? שהשלום בדרך? שאין עוד מקום לאתוס של סכסוך? הרי בין 0002