בין ייהוד לאיבוד הגליל.

סיכום ומסקנות

השנה של הגליל, והוא סיפור הפריפריה הישראלית

3,000

סיפורה של נצרת עילית הוא הסיפור בן

. סיפורה של נצרת עילית כפי שהובא כאן (ובשינויים אלה

2016-1948

הענייה והמוחלשת בשנים

ואחרים סיפורו של הנגב וגם זה של ירושלים), חושף את הסמוי או המוסתר מעיניו של הציבור

הישראלי: מה שנותר ליהודים בישראל הוא המרחב המשתרע בין חדרה לגדרה. מניתוח תולדותיה

של נצרת עילית עולה, כי לא נוכל לחמוק מהמסקנה המתסכלת, כי כל דרג מקבלי ההחלטות

בכל הנוגע להקמת העיר נצרת עילית בהרי נצרת נהג בחוסר רצינות, בשטחיות ובחוסר הבנה של

הדינמיקה במרחב המדובר.

אם בעבר הוזנחה הפריפריה בשל דוחק השעה, הרכבה הדמוגרפי המורכב והחלש ואילוצים

אסטרטגיים-פוליטיים לכאורה, הרי בעידן הגלובליזציה היתה הזנחה זו חלק מאידאולוגיה

קפיטליסטית מובהקת. מה שמנהיגי ישראל לדורותיהם לא הבינו, ואינם מבינים, הוא שישראל אינה

עוד מדינה מערבית כדוגמת שוודיה, צרפת או קנדה, וכי בכל הנוגע לעניינים הדמוגרפיים חלים בה

ועליה חוקים אחרים. שכנותיה של ישראל הן סוריה, לבנון, עיראק, מצרים בחצי האי סיני, איראן,

סודאן וגם טורקיה. רבים מתושבי מדינות אלו ומנהיגיהם הפוליטיים והרוחניים אינם מקבלים את

הישות הציונית בארץ ישראל, ויש בהם הכמהים לכיליונה.

אשר להחלטה על הקמת נצרת עילית, המקום שאותר בעבורה היה בעייתי מלכתחילה. העיר הוקמה

ללא בסיס כלכלי. אמנם יושרו הרים לשם הקמת אזורי תעשייה, הופקעו אדמות, הושבו אוכלוסיות

כאלה ואחרות אך דבר לא נעשה ברציפות ובדבקות והמשבר לא איחר לבוא. יהודים התחילו לעזוב

, ואולי אף עוד קודם

2030

את העיר והיא אוכלסה בהדרגה בידי אוכלוסייה ערבית, שנראה כי עד

לכן, תהיה האוכלוסייה היחידה בה.

מסמך זה חשוב לדעתנו מעצם הציגו את מאבקי הכוח בין ציונות לדמוקרטיה, בין חילונים לחרדים,

בין יהודים לערבים, בין כלכלה גלובלית לכישלון השמתה בפריפריה הישראלית. כאן קובע "חוק כלים

שלובים": שכחת את המגזר הערבי בנצרת, הוא ייכנס אליך לנצרת עילית מן הדלת האחורית וגם

מן הקדמית. אמרנו נצרת, והתכוונו כאמור גם לצור יצחק, לחריש, ודומיהם וגם לחיפה ולירושלים.