ההתנגדות לוועדות הקבלה

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?!

הבדל דרמטי זה הוא נתון בעל חשיבות מכרעת בכל דיון אסטרטגי שיש לו השלכות על גורלו

של הגליל המרכזי.

על רקע נתוני יסוד אלו – ובראשם כיבוש הגליל המרכזי במלחמת העצמאות וכינון ממשל

צבאי באזורים אלה עד שנת 6691 – ניתן לעמוד על יעד הפיזור המרחבי של האוכלוסייה

היהודית בישראל במסגרת ההגנה על זהותה החוקתית של ישראל (מדינה יהודית ודמוקרטית).

עקרון הרוב היהודי במדינת ישראל – עקרון הפיזור המרחבי

עמדנו על כך כי העיקרון של הרוב היהודי המונח בתשתית הקמתה של מדינת ישראל הוא

בעל היבט כפול:

ההיבט הראשון הוא עצם קיומו של רוב יהודי בתוך כלל אוכלוסיית ישראל.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן הלמ"ס), ב-13 בדצמבר 0102 היו במדינת

ישראל כ-905.7 מיליון תושבים, %4.57 מהם (סך הכול 466.5 מיליון איש) היו יהודים.

האוכלוסייה הערבית בישראל מנתה 4.1 מיליון נפש, ועוד 621 אלף דרוזים. פירושו של דבר,

כי בישראל נשמר הרוב היהודי. רוב זה הולך ופוחת. הוא הולך ונשחק: משיעור של כ-%08

ואף %18 יהודים בסוף שנות ה-09, צנח שיעור היהודים לכ-%67; עם זאת, הוא עדיין נותר

רוב מוצק למדי. חרף העובדה, ששיעור התינוקות היהודים הנולדים בישראל צנח לכ-%07

בלבד מכלל הלידות בישראל בשנות 6002‑0102, אין מקום של ממש, לפחות לא בטווח

הקצר והבינוני, לחשש שמא רוב יהודי זה יישמט. יתרה מזו, אם נוסיף לחישוב את האחרים,

קרי ילידי ברית המועצות לשעבר החיים אתנו, מדובר ב-023 אלף נפש ב-0102, כך ששיעור

היהודים והאחרים הוא %7.97 מכלל האוכלוסייה (למ"ס 0102). באשר לתחזיות לשנים 5202,

0302, הלמ"ס צופה ירידה נוספת בשיעור היהודים והאחרים וב-5202 שיעורם ירד ל-%8.47

מכלל האוכלוסייה. בשנת 0302 יעלה שיעורם ל-%3.67 (למ"ס 0102).

ההיבט השני הוא קיומו של רוב יהודי באזורים הגאוגרפיים המרכזיים של ישראל.

הכוונה לרוב יהודי המרוכז כולו בגזרה צרה במישור החוף, בייחוד במחוזות תל אביב והמרכז

לפי החלוקה המינהלית של משרד הפנים ("מדינת תל אביב"), אינו יכול לעמוד בדרישת הרוב

היהודי-ציוני במדינה כולה.