במלכודת הרדיקליות באקדמיה

ועוד אוסיף, כי מי שאינו מבין כי בשנת 0102 ישראל היא המדינה הצפופה ביותר במערב,

ושצפיפות זו היא מרשם לאלימות ולהידרדרות בכל מערכות החיים, כולל בריחת החזקים

ממנה, אינו בר-שיח שלי בטרם ילמד את העניין ויבין משהו על הקשר בין דמוגרפיה-

צפיפות-איכות חיים-ביטחון לאומי.

והערה אחרונה, מי שחושב שאנו לפני שלום אמיתי ועל כן יכולים לקחת סיכונים כאלה

ואחרים כולל התעלמות מהסוגיה הדמוגרפית, אינו מבין את המציאות הגאופוליטית של

ישראל ואת התהליכים החלים סביבנו, ובטרם ילמד נושאים אלה אינו בר-שיח כן עמי.

עייפתי מדיאלוגים עקרים מלאי סיסמאות שבינן למציאות באזור אין ולא כלום.

לסיכום, אני חפץ להתגורר במדינה יהודית-ציונית, וככל האפשר גם דמוקרטית (בסדר

זה!), למרות הנסיבות הקשות של מיקומה של ישראל במרחב אלים זה. אני ארצה לחיות

במדינה תרבותית, צודקת, מוסרית ככל שאפשר, אך לא אתן שיהפכו את היוצרות וידאגו

קודם למדינה דו-לאומית או רב-לאומית ורב-תרבותית ורק אחר כך, יוסיפו כבדרך אגב,

יהודית-ציונית (על פי מודל של פרופ' מנחם מאוטנר, שמרוב רצון לרב-תרבותיות יוצר

זיקה בין מילת נשים למילת גברים וכו' (ראה מאמרי ב"ביטחון לאומי" מס' 7, 9002).

מכיוון שאני רוצה בנזכר למעלה ובכך להבטיח את חיי וחיי צוות ון ליר וכל יקיריהם, אני

זוכה מצד אותו צוות לביטויים "גזעני", "לאומני", "בדלן". אך אל דאגה, אני רואה בכך

מחמאה. שיהיה רק ברור, כי הניגודים ביני לצוות הם כה גדולים ועקרוניים, שאינני רואה

אפשרות לקיים "שיח" עמם.

על משפטים מתחסדים שבמכתב כמו: "מברכים על השיח בנושא פליטים והגירות", או

"סטנדרטים אקדמיים בסיסיים של כבוד וצורת שיח" או "שיח שמבחין בין קבוצות

ופרטים" יש לומר להם, הפסיקו עם הרמייה והטיוח!

לעניין הלאומיות, בדלנות וגזענות, אני מרים את הכפפה ומוכן לשאול כל אחד מהחתומים

על המכתב אליך, שיספר מה תרומתו הוא לקידום המגזר הערבי בישראל ומה תרומתי שלי

באופן מעשי וענייני לעניין חשוב זה.

השיח בתרבות השמאל הרדיקלי

אני טוען שלא רק עמי אין קרטל זה יכול לקיים שיח, אין הוא מקיים שיח עם גופי מרכז

וימין פוליטיים, אקדמיים, תכנוניים ואחרים. השיח שלו הוא רק עם עצמו. חובת ההוכחה

עלי!