51 / 86
50
אשר היו דרושות להגנת צפון וייטנאם עצמה. הערכות דומות מספקים גם קצינים צפון
וייטנאמיים שרואיינו לאחר המלחמה. לפי עדות אחד הקצינים, שיתוף הפעולה בין
הצוותים הקרקעיים ובין המטוסים הביאו לפגיעות מדוייקות בשיירות הממונעות ופגיעה
במאות משאיות חסמה למעשה את הנתיב לתקופות מסוימות. שיתוף פעולה זה השתווה
ביעילותו לפעילות שני גדודי רגלים.
יחד עם זאת, המבצעים החשאיים מעבר לגבול מעולם לא גרמו לאיום אסטרטגי על
( כי כדי
MACV-J2
התנועה לאורך הנתיב. בסופו של דבר, העריך המודיעין האמריקני )
לשמר את לוחמת הגרילה בדרום וייטנאם זקוקים לוחמי הגרילה של צבא צפון וייטנאם
והוייט קונג ל-51-06 טון אספקה, כלומר 01-02 משאיות בלבד )ארצות הברית נזקקה
ל-007,31 טון אספקה ליום לחימה, כאשר כמות זו לא כללה מזון(. לא משנה כמה צוותי
סיור היו חוצים את הגבול ללאוס וכמה תקיפות אוויריות היו נערכות )אחרי אוקטובר
8691 בוצעו 054 תקיפות ביום(, הרי כמה עשרות משאיות בוודאי היו מצליחות לחמוק
מעוצמת האש והתמרון האמריקנית. סגירה הרמטית מעולם לא הושגה ולא ניתן היה
להשיג. המבצע השיג הצלחות טקטיות מקומיות, אך נכשל ברמה האסטרטגית. כמו כן,
היה ביכולתה של צפון וייטנאם להשקיע משאבי כוח אדם רבים בתיקון הנזקים שנגרמו
על ידי ההפצצות. הטכנולוגיה הפרימיטיבית שהושקעה בנתיב, כגון בניית גשרים מעץ,
איזנה את עליונותה הטכנולוגית של ארצות הברית. יחד עם זאת, שוב יש לזכור כי מכוח
אדם זה נמנעה היכולת להשתתף בפועל בלחימה.
סיבה עיקרית נוספת לכישלונו האסטרטגי של המבצע הייתה הגבלתו מבחינה פוליטית
על ידי מחלקת ההגנה, מחלקת המדינה והבית הלבן. פקידים בכירים בממשל טענו כי
ארצות הברית מחויבת לשמירה על ריבונותה של לאוס, כפי שנקבע ביוני 2691, כשהפעלת
אושרו על ידי הנשיא עצמו
OP
כוחות קרקעיים הפרה, למעשה, ריבונות זו. משימות 53
( הייתה
Sullivan
בגלל רגישותן הרבה, ולשגריר האמריקני בלאוס, וויליאם סאליבאן )
זכות לבטל כל מבצע עוד בטרם הוגש לאישור הנשיא.
גם במקרה וייטנאם יש לזכור כי המלחמה הסתיימה בהחלטה מדינית ללא כל תלות במציאות
האסטרטגית–הצבאית של המלחמה. לפיכך, ניתן לטעון כי הנוכחות הצבאית המסיבית של
ארצות הברית בדרום וייטנאם מנעה מהצפון וייטנאמים הצלחות אסטרטגיות, ובהקשר
זה גם אם הנתיב מעולם לא נחסם הרמטית, הוא לא גרם לארצות הברית תבוסות צבאיות
בשדה הקרב. מלחמת וייטנאם הסתיימה רק לאחר שדרום וייטנאם נאלצה לעמוד לבד
מול עוצמתה הצבאית של צפון וייטנאם, ללא גיבוי כוח האש העצום של ארצות הברית.