רונית מרזן

    ד"ר רונית מרזן

    עמיתת מחקר

    אוניברסיטת חיפה

    r.marzan1959@gmail.com

    Image

    הרטוריקה המרדימה של קטר, טורקיה ו"האחים המוסלמים"

     

    15 פברואר 2021

    הצעירים הערבים היו הראשונים שהניפו את נס המרד בהתקוממויות שפרצו בשנת 2011 וזכו לכינוי "האביב הערבי". רק בהמשך הצטרפו אליהם המבוגרים וביחד הם מילאו את כיכרות השחרור וקראו לחירות, לכבוד ולצדק חברתי. הסדר הפטריארכלי במשפחה, סוכנות החִברות הראשונה והמרכזית בחברה הערבית, נמצא במוקד המאבק הרגשי שניהלו הצעירים אל מול שלוש דמויות אב סימבוליות: האב הביולוגי, האב הפוליטי, וברמה המטפורית האב החורג – מדינות המערב.

    הכעס של הצעירים על הסירוס והדיכוי שכפו עליהם שימש מנגנון מנטלי מתווך לשבירת מחסום הפחד ולהתקוממות. הצעירים התביישו בכניעוּתו של האב הפרטי, שהסכים לסירוסו ולסירוס ילדיו על ידי האב הפוליטי; הם כעסו על אבי האומה המושחת, שגזל מהם את אימא מולדת ואת משאביה הרוחניים והחומריים, והפקיד את ההגנה עליה בידי מדינות ובעלי ברית זרים שדאגו לאינטרסים של עצמם על חשבון האינטרסים של המשפחה הלאומית; הם מאסו באב המערבי החורג שהגן על אבי אומתם הרודן וניסה לכפות עליהם נורמות תרבותיות מערביות שהיו מנוגדות לדתם ותרבותם, ובזו לו.

    מייסדי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לא מיהרו להצטרף להתקוממויות מחשש שהדבר יביא למלחמת אזרחים, והם העדיפו לנהל דיאלוג עם השלטון, ולאלצו לראות בהם שותפים פוטנציאליים. לעומת זאת בני הדור הצעיר בתנועה הצטרפו כאינדיבידואלים אל המתקוממים, ועימם יחד הניפו שלטי סיסמאות שלא נשאו אופי אסלאמי דתי. בלוגרים צעירים שפעלו במסגרת תנועת "האחים המוסלמים" והשתוקקו לחירות אישית, פרשו מהתנועה והצטרפו לקבוצות שמאל ליברליות או למפלגות אסלאמיות ליברליות. הם העדיפו לגשר בין הזהות האסלאמית שלהם ובין העולם המודרני, מחו על התפיסה המסורתית שקבעה ש"האסלאם הוא הפתרון", ודרשו לכלול בשיח סוגיות כגון דמוקרטיה, חירויות אזרחיות וצדק חברתי. האסלאם מבחינתם היה מילה נרדפת לצדק חברתי.

    הדור האסלאמיסטי הצעיר סירב לקבל את החשיבה הבינרית שהבדילה בין מוסלמים ובין לא מוסלמים, בין דתיים לחילוניים, בין מזרח למערב, וביקש לנער מעליו את תרבות הציות והנאמנות העיוורת להנהגה. מיומנויותיו הדיגיטליות של הדור הצעיר אִפשרו לו לקדם שיח חברתי ופוליטי ביקורתי בסוגיות כגון מדינה אזרחית או ח'ליפות אסלאמית, שוויון דתי ומגדרי ופיתוח קשרי גומלין עם קבוצות צעירים חילוניות.

    בהדרגה הבינו בני דור המייסדים של תנועת "האחים המוסלמים" שאם הם לא ישתתפו בהפגנות, הם עלולים להיתפס כחלשים, ולאבד את דימוים ככוח מוביל בתנועות המחאה. רק לאחר שהבינו את עוצמת התמיכה העממית בהתקוממות ואת היקפיה, הם החליטו לקפוץ על העגלה ולהעמיד לרשות המפגינים את יכולותיהם מבחינה ארגונית ולוגיסטית. ואכן על פי דיווחים של המודיעין המצרי, הנהגת "האחים המוסלמים" המצרית יצרה קשר עם מנהיגי "האחים המוסלמים" בעזה, ברמאללה, בסודאן, בתימן ובמדינות נוספות, והזמינה אותם לשלוח פעילים להשתתף בהפגנות. באותה נקודת זמן, הסיסמאות הפכו לפוליטיות ולמתנגדות למשטר יותר ויותר, אך עדיין מפגיני "האחים המוסלמים" נזהרו מתכנים אסלאמיים דתיים.

    עם השתלטות המועצה הצבאית על המהפכה במצרים, התעוררו חילוקי דעות פנימיים בתנועת "האחים המוסלמים" בנוגע לשאלה אם להמשיך לתמוך בצעירים שיזמו את המהפכה, וללחוץ על המועצה הצבאית כדי לממש את דרישות המהפכנים, או לתמוך במועצה הצבאית ולהפסיק את ההתקוממות. מנהיג "האחים המוסלמים" התנגד לשביתה הכללית שהכריזו המהפכנים המצרים ב־11 בפברואר 2012, וקרא לצעירים לציית לבעלי הסמכות ושלא לשבות, כי השביתה תביא לחורבנה של מצרים.

    חילוקי הדעות הביאו לפרישת חלק מהצעירים מהתנועה, וביוני 2011 הם ייסדו את מפלגת "הזרם המצרי". בין המייסדים הייתה גם אסמאא מחפוז, ממקימי תנועת 6 באפריל. הקמת המפלגה ביטאה את הרצון לבחון מחדש את האידאולוגיה של תנועת "האחים המוסלמים" ולהופכה לליברלית יותר. כמו כן היא שיקפה את הביקורת של הצעירים כלפי הנהגת התנועה על שהעדיפה לשמר את המדרג הארגוני ולהשיג שליטה בלעדית בפוליטיקה המצרית על פני שיתוף פעולה עם המפלגות האחרות. הפער הבין־דורי היה גדול, והצעירים סירבו לקבל בהכנעה את התנהגות המבוגרים, שהציבו את הארגון מעל כל דבר אחר, וראו בכל מי ששאף להיות מנהיג בארגון מקור לסכנה במקום להזדמנות. הצעירים סירבו לקבל את הטיעון של המבוגרים ש"יש לנו ידע וניסיון רבים משלכם".

    לימים, כאשר מוחמד מורסי איש "האחים המוסלמים" הודח מנשיאות מצרים, קולותיהם של צעירי "האחים המוסלמים" החלו להישמע שנית. הפעם הם מרדו בהנהגת התנועה, שחזרה בה מהתמיכה ברעיון המדינה האזרחית ובזכויות אדם, והסיתה לאלימות ולשפיכות דמים. הם דרשו ממנה לחולל רפורמה ולארגן מחדש את מוסדות התנועה ואת התכנים החינוכיים והתקשורתיים. היעדר היענות לדרישותיהם עורר זעם, ורבים מהצעירים פרשו והקימו בשנת 2013 תנועות חדשות ובהן: תנועת "אחים ללא אלימות", "חזית האחים החופשיים", "חזית נכבדי האחים" ו"הפורשים הצעירים". צעירים אלו מתחו ביקורת נוקבת על האופן שבו הנהגת התנועה ניהלה את המדינה ובייחוד על היחס כלפי האופוזיציה, כפיית המדיניות של התנועה והדרת הצעירים מקבלת ההחלטות שלה.

    מורסי ביקש לאסלם את החברה המצרית, ומהר, ובכך קומם עליו את הצבא, את הליברלים המצרים וגם חלק מצעירי התנועה שהחליטו לפרוש ממנה. דליה זיאדה, אקטיביסטית מצרייה, הבהירה כי אחת השגיאות הגדולות של תנועת "האחים המוסלמים" הייתה שהם לא הבינו את הדואליות של הצעירים, שרצו מצד אחד להיות נאמנים לדתם ולכבד את משפחתם ומצד שני לחיות חיים מודרניים.

    חברי תנועת "האחים המוסלמים", שחזרו בהם מהתמיכה במדינה אזרחית ודמוקרטית לטובת שיתוף פעולה עם המועצה הצבאית במצרים, ספגו קיתונות של ביקורת מצד המתקוממים, שסלדו מהשילוב שנוצר בין הכוח הצבאי ובין הקנאות הדתית. חברי התנועה הואשמו בהעמדת פנים, בהתנהגות אופורטוניסטית ובהפצת סיסמאות שקריות כאילו העם והצבא חד הם, ונקראו לגלח את הזקנים המסתירים את שיתוף הפעולה המביש שלהם עם אנשי מובארכ.

    האומנים האקטיביסטים יצרו הנגדה בין המתקוממים הצעירים שראו עצמם ממשיכי דרך אמיתיים של הנביא מוחמד הנחושים להשיג צדק, ובין חברי "האחים המוסלמים" שהיו אמורים לנהוג על פי מידת הצדק כמצוות האל אך בגדו בערכי הדת והמהפכה, ונכנעו לשטיפות המוח של המועצה הצבאית במצרים.

    בציור קיר אומנותי אחד הוחלפו כיסויי הראש הדתיים בכומתות צבאיות מדממות. בציור קיר אומנותי שני הם נראו כורעים ברך ומעלים מס לשליט, סצנה שנלקחה מתקופת השושלת המצרית ה־18, ותיעדה את העלאת המס לשליט על ידי העמים שנכנעו לו. בפוסטר שלישי נראה מוסלמי צופי המסמל את האסלאם המתון ומתחתיו הכתובית: "מצרים איננה האחים המוסלמים".

    עלאא עוואד, הצייר המצרי שצייר את הציורים, ביטא את אי־שביעות הרצון והתסכול של הליברלים החילוניים מהאופן שבו ניהלו "האחים המוסלמים" את השלטון במצרים לאחר ההתקוממות. בציוריו הוא ביקש להשיב את העם המצרי לימי הזוהר של המצרים הקדמונים עזי הנפש וזקופי הקומה, ולהרחיקו מהקנאים הדתיים שסילפו את האסלאם האמיתי ואימצו התנהגות חנפנית ותבוסתנית.

    הודעת עמרו עמארה, מנהיג תנועת הפורשים הצעירים מתנועת "האחים המוסלמים", בדבר הכרה בשלטונו של עבד אל־פתאח סיסי, נשיא מצרים, הכפפת תנועתו לחוקי המדינה ולבתי המשפט והתחייבות שלא לפעול באלימות, התקבלה בחיוב מצד תנועת "כפאיה" ותנועות שמאל נוספות. פיוס נחשב לצעד חשוב העשוי להבטיח את היציבות במדינה ולאפשר מאבק משותף בטרור של האסלאם הרדיקלי.

    גם בתוניסיה מערכות היחסים בין הצעירים הליברלים לצעירים האסלאמיים השמרנים ידעו עליות ומורדות. צעירים ממפלגת "אל־נהדה" האסלאמית וממפלגות פוליטיות אחרות יזמו באוגוסט 2012 קמפיין לאומי רשתי משותף שנקרא "אכבס!" (הפעל לחץ) כדי לשפר את מערכת היחסים בין האזרח למדינה ולהציב את האינטרס הלאומי של תוניסיה מעל האינטרסים המפלגתיים, אבל עם התחזקות מפלגת "אל־נהדה" חברו הליברלים למפלגת אל־נדאא כדי לבלום את התעצמות המפלגה האסלאמית. הליברלים החילוניים חששו מאוד מהתחזקות ההשפעה של הזרמים הסלפים השמרניים, שתקפו פיזית בארים, בתי עסק למכירת אלכוהול ותערוכות של אומנים. דרישותיהם של הסלפים להרחבת מקומה של הדת בחיי המדינה, והתנהגותם האלימה, עוררו חשש גדול בקרב האליטות החילוניות. לפיכך הם דרשו מנציגי השלטון לפעול לריסונם ולהפסקת חתירתם תחת השלטון הדמוקרטי. האומנים קבלו על כך שבתקופת שלטונו של בן־עלי הוטלה צנזורה על יצירות פוליטיות, ואילו עתה הצנזורה מתרחבת לנושאים מוסריים ודתיים.

    בסוריה מאסו הצעירים בניסיונות המשטר לנצל את ההבדלים הדתיים והעדתיים כדי להרעיל את האווירה, והם קראו שלא להאמין למסע ההפחדה שניהל השלטון ולפיו אין לתמוך במורדים מכיוון שהם משתפים פעולה עם המליציות הג'האדיסטיות. האינטלקטואל הסורי יאסין אל־חאג' צאלח קרא לחדול מהשימוש באסלאם ככלי התנגדות נגד הקולוניאליזם ונגד ההגמוניה המערבית, ולהתחיל לטפל בבעיות שהאסלאם יצר: אי־שוויון בין גברים לנשים, אי־תקינות היחסים בין מוסלמים ללא מוסלמים ומתן לגיטימציה למשטרים עריצים.

    בלוב כָּלל מחנה המורדים: ארגונים אסלאמיסטיים, צעירים וסטודנטים מובטלים, קבוצות שבטיות ואתניות מקופחות ששכנו ברצועת החוף ובאזורי הפריפריה בדרום לוב ואנשי אופוזיציה שגלו מלוב ושבו אליה. הסולידריות הראשונית שנוצרה בין הגורמים האלה לא ארכה זמן רב, ולוב הידרדרה למלחמת אזרחים שבה מעורבות כיום שתי ממשלות: זו המושלת בטוברוק ונתמכת על ידי מליציית זינתאן של המחנה הליברלי הלאומי, וזו המושלת בטריפולי ונתמכת על ידי מליציית מיצראטה של מחנה האסלאמיסטים והג'האדיסטים. שחקן נוסף שהצטרף לזירה בשנת 2014 היה הצבא הלאומי (לא צבא המדינה) בהנהגת הגנרל ח'ליפה חפטאר, שפעל נגד הכוחות האסלאמיסטיים והג'האדיסטיים במזרח לוב. בשנת 2012 נמצאו בלוב מאות מליציות מזוינות, וסך כל חבריהן מנה יותר ממאה אלף, לעומת צבא המדינה שמנה בין שלושת אלפים לארבעת אלפים איש. הלכו ונחלשו שיתופי הפעולה של צעירים לובים שנמנו עם הזרמים הלאומיים והאסלאמיים, ופעולות הטרור שבוצעו על ידי תאים אסלאמיים קיצוניים נגד אקטיביסטים בלוב כמו עבד אל־סלאם אל־מיסמארי עוררו כעס רב. נראה כי גם בלוב היה קשה להשיג סולידריות ולכידות חברתית לנוכח השסעים השבטיים, החברתיים והכלכליים העמוקים.

    בתימן מערכות היחסים בין הצעירים שיזמו את ההתקוממות בשנת 2011 ובין הגורמים האסלאמיים למיניהם שפעלו בתימן היו מורכבות ומאתגרות אף יותר מאלה של עמיתיהם במדינות ערב האחרות, לנוכח המבנה הגאוגרפי, הפוליטי והעדתי־דתי של תימן. בשנת 2005 חברו מפלגות האופוזיציה זו לזו והקימו את מסגרת "אל־משתרכ" שכללה את מפלגת "אל־אצלאח" של "האחים המוסלמים", המפלגה הסוציאליסטית, האיחוד הנאצריסטי ומפלגת אל־חק של אינטלקטואלים ואנשי דת שיעים זידים. הצעירים תמכו במסגרת החדשה וקיוו שהיא תביא לשינוי המציאות הפוליטית של "מדינת צאלח". אבל לאחר שזו התייצבה לימין הנשיא צאלח והסכימה לדחות את הבחירות של שנת 2011, הבינו הצעירים שעליהם לפתוח במהפכה משלהם. אלא שתוך זמן קצר השתלטו על מהפכת הצעירים גורמים דתיים, שבטיים ופוליטיים שהדירו אותם מהשיחות שהתנהלו לפתרון המשבר. דברי ראש מפלגת אל־חק, חסן זיד, לצעירים שלפיהם מוטב להם שלא לפתח שאיפות פוליטיות, שיקפו את יחסה של המערכת הפוליטית כלפי הצעירים, וביטויי הסולידריות שהם הצליחו ליצור בשלביה הראשונים של המהפכה, ירדו לתהום הנשייה.

    קטר וטורקיה ניסו לנצל את התקוממויות "האביב הערבי" כדי להביא להחלפת המשטרים הערביים במשטרים אסלאמיים נוחים ומשתפי פעולה אבל הן נכשלו. ההצלחה האלקטורלית של תנועות "האחים המוסלמים" במצרים ובתוניסיה והתקווה שהן תחוללנה שינוי לטובה, לפחות ברמה המוסרית, התבדתה. בפועל, חל פיחות באמפתיה כלפי התנועות האלה ובתמיכה הציבורית בהן, והלך והתעצם המיאוס שבני הדור הצעיר חשו כלפי השימוש בדת לצרכים פוליטיים. על אחד השלטים שנשאו המתקוממים במצרים נכתב: "היזהרו, השטן מסתתר מאחורי הדת על אחד על והשחיתות" (ראו איור לעיל).[1]

    עם שוך התקוממויות "האביב הערבי", קטר וטורקיה הבינו שעליהן לבצע מקצה שיפורים מול הצעירים הערבים והאסלאמיים. בשנת 2014 הקטרים בעידוד עזמי בשארה, החליטו להשיק בלונדון אתר אינטרנט וערוץ טלוויזיה חדש בשם "אל־ערבי אל־ג'דיד" (הערבי החדש). בתחילה נוהל האתר על ידי פעילי "האחים המוסלמים" ממצרים ביניהם ואאל קנדיל וצעירים שהשתתפו בהתקוממויות, ובהמשך הועבר הניהול לידי גורמי שמאל ליברלים.

    בשארה הסביר כי הערוץ החדש נפתח על רקע הופעת אדם ערבי חדש, שאומר "לא!" לבירוקרטיה המפגרת, למשטר של גנבים, לאלימות הפיזית ואומר "כן!" לזכויות אזרח, לכבוד ולחירות. ערבי חדש השואף למדינה מפותחת שאינה מבוססת על מדיניות נאו־ליברלית, לצדק חברתי שאינו מבוסס על אידאולוגיה קומוניסטית, ולדמוקרטיה שאינה דורשת ממנו לוותר על תרבותו הערבית.

    בשארה ראה בצעירים הערבים (גילאי 18–35) את קהל היעד המרכזי, וביחד עם מנהלי הערוץ נקבעו ארבעה צירי פעולה: העמקת הזהות הערבית־האסלאמית; קידום העצמאות הלאומית של מדינות ערב מבחינה מדינית, כלכלית ותרבותית; הבטחת חירויות, צדק חברתי, דיור ושרותי רפואה וחינוך; וקידום פתרון הבעיה הפלסטינית. באחת הישיבות של חבר הנאמנים של ערוץ "אל־ערבי אל־ג'דיד" נשמע בשארה אומר את הדברים הבאים: "כערוץ טלוויזיה איננו באים לאזן בין העמדות של השליטים הערבים לבין עמדות הצעירים בשטח. אנו באים להשמיע את קולם של המודרים שנרמסו על ידי השליטים האלה. עלינו לפרוס רשתות של צעירים, לחלק להם מצלמות כדי שיתעדו את מה שקורה בסוריה, במצרים ובפלסטין."

    בפברואר 2021, שבע שנים אחרי פתיחת אתר האינטרנט וערוץ הטלוויזיה "הערבי החדש" נפתח ערוץ טלוויזיה אסלאמי באיסטנבול שנקרא "קאפ אל־תפאעליה" ("ק" האינטראקטיבית) וסאלם אל־שיח'י, חבר תנועת "האחים המוסלמים" בלוב מונה למנהל הערוץ. אל־שיח'י, המשמש אמאם במסגד דידסבארי במנצ'סטר נשלח בשנת 2011 מדוחא ללוב כדי לחזק את ידי המורדים ולהעניק לגיטימציה דתית למרד נגד קדאפי, הצבא, הממסד הדתי וכלי התקשורת שפעלו תחתיו ואותם כינה ממשיכי דרך של פרעה, המן, קורח ונמרוד.

    המינויים של ואאל קינדיל המצרי וסאלם אל־שיח'י הלובי לניהול ערוצי תקשורת בשרות קטר וטורקיה משקפים, אפוא את השיח החתרני ששתי המדינות האלה ממשיכות לקדם נגד המשטרים הערביים במסווה של שיח אסלאמי ליברלי התומך כביכול בזכויות אדם ובצדק חברתי.

    באמצעות האות قاف (ק) שנבחרה כלוגו לערוץ האסלאמי החדש (אות הפותחת את המילים קוראן– اَلْقُرْآن, ערכים–قِيَم וקולמוס–قَلَم); מנגינת הסרט "אל־רסאלה" (שליחות הנביא) שנבחרה ללוות את שידורי הערוץ; ושלל הסרטונים בדף הפייסבוק והטוויטר של הערוץ המתעדים את הציפיות התודעתיות, המוסריות והערכיות של הצופים מהערוץ, המשטר הטורקי מנסה להשיב עטרה ליושנה. לקדם שיח אסלאמי ערכי־מוסרי, מודרני ואינטראקטיבי שישיב את אמון הציבור בתנועות "האחים המוסלמים" ויעמעם את הדימוי המושחת, החתרני והטרוריסטי שדבק בהן במדינות ערב ובעולם. גם
    התעקשות אחד מעובדי הערוץ האסלאמי החדש להסביר לצופים שהמנגינה שתלווה את שידורי הערוץ היא בסולם המוסיקלי החג'אזי (المقام الحجازي) כנראה לא הייתה מקרית. הסולם החג'אזי שנולד באזור חג'אז נותן ביטוי למנעד החוויות הרגשיות שנלוו למסעו של הנביא מחמד בעת הפצת האסלאם בחצי האי ערב – מעצבות, פחד וחרטה ועד יראת שמיים, כמיהה והתמסרות לאללה. ניכוס הסולם המוסיקלי החג'אזי על ידי הערוץ הטורקי בא אולי לרמוז לצאצאי הבית ההאשמי וצאצאי בית סעוד השולטים כיום בחג'אז, כי צאצאי האימפריה העות'מאנית עתידים לשוב לחג'אז ביום מן הימים ולהשיב את עטרת האסלאם לראשם.

    לסיכום, די אם נתמקד בדפוסי השליטה הדכאניים של אמיר קטר ונשיא טורקיה בארצותיהם, בתמיכתם בארגוני טרור אסלאמיים ברחבי המזרח התיכון וביחסיהם הטובים עם איראן, אחת מיצואניות הטרור המרכזיות במזרח התיכון כדי להבין שפניהם אינם לקידום שיח אסלאמי ליברלי אמיתי שיביא עימו רווחה חומרית ונפשית למיליוני צעירים ערבים ומוסלמים ברחבי המזרח התיכון. ביחד עם כלי התקשורת, האינטלקטואלים וחכמי הדת הפועלים בשירותם הם משטים בצעירים הערבים והמוסלמים ומרדימים את בעלות הברית המערביות בדרך לכינון עוד משטרים אסלאמיים דכאניים בדמותם ובצלמם.

     

    [1] אתר האינטרנט פליקר, 27 במאי 2011, https://bit.ly/2PSOXJc, צילמה: זיינב מוחמד.
    https://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/2.0