לעמוס שוקן – עיתון הארץ הוא שמאל קיצוני!

בהופעה בטלוויזיה בחודש יולי 2014 נדרש מו"ל "הארץ" עמוס שוקן לשאלה:" האם אתה ציוני?". וזו היתה תשובתו (במילים שלי): כן אני ציוני והעיתון שלי ציוני, אני רוצה בשתי מדינות לשני עמים, מדינה יהודית (וציונית), מדינה דמוקרטית ושואפת שלום.
בשיחה עם גולשים שפורסם ב"הארץ" (23.7.14) תחת הכותרת: "הארץ מארח" נכתב: "העורך עמוס שוקן לגולשים: 'הארץ הוא שמאל ולא שמאל קיצוני!'". באותה כתבה נשאל שוקן בנוגע למיקומו של העיתון בבועה של מדינת תל אביב. תשובתו – "אינני מבין משמעות של לגור בבועה התל אביבית". הערה אחת שלו מתייחסת ישירות אלי – "הביקורת של ארנון סופר על 'הארץ' היא לפעמים פונקציה של השאלה אם פרסמנו מאמר שלו או לא". 


אעיר על תגובותיו:
ראשית, מה לדעתי מבדיל בין שמאל לשמאל קיצוני. שמאל זו תפיסת עולם סוציאליסטית הנוגעת לכלכלה שוויונית יחסית, אנטי קפיטליסטית, תפיסה הטוענת שמלבד כסף יש לחברה עוד ערכים. עם השמאל השפוי הזה אני נמנה בגאווה!
תנועת השמאל הישראלית, שעל היותה סוציאליסטית אפשר להתווכח, דורשת הכרה בשתי מדינות לשני עמים, מדינה פלסטינית ומדינה יהודית (עם רוב יהודי מוחלט!). במדינה זו יש לדרישתה לתת למיעוטים זכויות אזרחיות מלאות, ואם הם רוצים בזכויות לאומיות, שיעברו למדינה השכנה (אני שייך לשמאל הזה!). 
לעומת זאת, שמאל קיצוני רוצה בעצם מדינה אחת רב-לאומית, שבה ליהודים אין יתרון על שכניהם הערבים, האפריקאים וכל האחרים. 
מכאן בחזרה לעמוס שוקן. עמדת עיתון "הארץ", כפי שאני למד ב-40 השנים האחרונות, היא של עיתון המגן והנלחם על תפיסת השמאל הרדיקלי, זה הרוצה בחיסול ישראל היהודית-ציונית-דמוקרטית שנולדה לדידו בחטא. הוא היה רוצה במדינה לא דו-לאומית, אלא רב-לאומית, מדינה שליהודים אין בה יותר זכויות מאשר למסתנני אפריקה, לערביי ארץ ישראל ולכל יתר הזרים שהגיעו הנה. כיצד אני קובע זאת? 
"הארץ" נלחם בעקשנות נגד הקמת הגדר בגבול המצרי ורצה לקלוט מאות, אלפים (אולי מיליוני) מסתננים מאפריקה, ( שלא במקרה הוא קורא להם פליטים וזאת על מנת שאפשר יהיה לקלוט אותם בארץ) בעוד השמאל השפוי רוצה במדינה יהודית! עיתון המנהל מלחמת חורמה נגד כל ניסיון להחזיר 50-40 אלף מסתננים מאפריקה למולדתם אינו רוצה במדינה עם רוב יהודי. רק מי שחפץ במדינה אחת רב-לאומית נלחם בדמוגרפית היהודית בכל דרך, בכל הכיוונים ובכל האמצעים, כמו ש"הארץ" נלחם. 
ועוד: מי שנלחם נגד חוק האזרחות, החוק שנועד למנוע את הצפתה של ישראל בפלסטינים על ידי נישואים פיקטיביים עם נשים ערביות ישראליות, אינו רוצה במדינה עם רוב יהודי ואינו מבין שהפלסטינים מחפשים כל דרך לממש את תביעת השיבה שלהם. 
עיתון המנהל מלחמת חורמה במדיניות פיזור האוכלוסייה היהודית לאזורי הפריפריה (הגליל והנגב) אינו רוצה במדינה יהודית, שכן אם היהודים יתגוררו רק במדינת תל אביב, הפריפריה שלה תהיה ערבית, ובלי עורף יהודי סביר מדינת תל אביב תיכחד! 
רק מי ששייך לשמאל הרדיקלי, הרוצה במדינה דו-לאומית או רב-לאומית, יכול כך להתנגד לפיזור האוכלוסייה היהודית ולשמירת הפריפריה גם עבור היהודים, ואני מדגיש "גם" ולא "רק" ליהודים.
מה אין שוקן מבין, ואולי אינו רוצה להבין, הוא שיש כמה כללי התנהגות מוכחים בכל ארצות העולם בכל הקשור ליחסי מרכז ופריפריה. אפשר לנסח זאת כך: בכל מקום שיושב בו מיעוט גדול שאינו מקבל את מרות השלטון המרכזי, במוקדם או במאוחר יהיו בו לחצים להיפרדות, וקודם לכן יהיו בו תקריות ומתחים לאומיים, גזעיים, שבטיים או דתיים – תלוי מי יושב שם – ביניהם ללאום היושב במרכז. האם הדוגמאות של קוסובו, סקוטלנד, עירק , בנגלדש-פקיסטן, כורדיסטן, קוויבק, ביאפרה, דרום סודן, המדינות שקמו לאחר נפילת ברית המועצות, המקרים האחרונים בקרים ובמזרח אוקראינה, קטלוניה, חבל הבאסקים, צ'כיה-סלובקיה – כל אלה לא לימדוהו משהו? 
אם עד כה לא שכנעתי די, בואו ניזכר במלחמת העיתון נגד חוות הבודדים, נגד המצפים בגליל, נגד רעיון "ייהוד" הפריפריה. כמה כותרות, כמה מאמרי שנאה כתבה בעיתונו של שוקן רק אסתר זנדברג על רעיון פיזור האוכלוסייה. 
כיצד בדיוק חושב שוקן ליישב יהודים בכל חלקי ישראל שבקו הירוק? ואם לא ייושבו שם יהודים, כיצד תתנהל מדינה יהודית במרחב זה? רק שמאל קיצוני-רדיקלי ביותר, מהסוג שמטיף לו אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, זה שהדביק את המספר 45 ליישובי הבדווים הלא מוּכּרים' בעוד שבמציאות מדובר בלפחות 1,000 כאלה, יכול לאמץ את גישת ה"ארץ". 
כיצד יכול עיתון ציוני והומני להתנגד נחרצות לכל פתרון ממלכתי לטרגדיית הבדווים בדרום? האם באמת שוקן מאמין שניתן להציע פתרון אנושי ל-70,000 פזורות בדוויות בדרום ולכל פזורה לספק מים, חשמל, כבישים, מדרכה בריאות וחינוך הוגן וכדומה? 
השופט אליעזר גולדברג ואחריו אהוד פראוור ואחריו בני בגין ואחריו דורון אלמוג – כל אלה חיפשו פתרונות מעשיים ואנושיים לבדווים, למשל ריכוזם ביישובי קבע או סיפוחם ליישובים קיימים אם אפשר, כדי לתת להם כל שיידרש. רק השמאל הקיצוני בניצוח עיתון "הארץ" עומד ומפריע לכך. זו אינה ציונות וגם לא אנושיות, מר שוקן, זו רשעות המלווה בדמגוגיה ובשנאה למדינה היהודית.
פועל יוצא ממלחמתו במדינה היהודית הוא עמדתו הנחרצת של העיתון נגד קיומן של ועדות הקבלה בפריפריה היהודית, ועדות שנועדו להבטיח התיישבות יהודית הומוגנית ביישובים קטנים ומבודדים שם.
מדוע מותר לשמור על הומוגניות ביישובי הבדווים, עניין שבו מכיר בית המשפט העליון, או על הומוגניות ביישוב החרדי? הרי צריכים להיות חכמים ולא רק צודקים. 
רק מי שעמדת השמאל הקיצוני היא נר לרגליו יכול לעשות מה שתיארתי ולאורך שנים. המסקנה מתבקשת מאליה – עיתון "הארץ" מטיף להקמת מדינה רב-לאומית בתוך ישראל הקטנה (לא בכל ארץ ישראל) שבה מתגוררים יהודים בצד אפריקאים, בצד פלסטינים, בצד מאות אלפי אחרים, כולם שווי זכויות אזרחיות ופוליטיות וללא שום ביטוי מיוחד ליהודי הארץ. 
כשהגולש רוני שואל את שוקן על הקשר בין מיקום העיתון לבועה התל אביבית ולתכניו של העיתון, שוקן עונה שהוא אינו מבין את הקשר.
הרשו נא לי להגיב להיתממות זו . 
מי שגר במדינת תל אביב (צפון תל אביב והערים העשירות סביבה) חי, רואה, נושם, ער לבעיות שהן בסביבתו הקרובה. זה נורמלי וזה לא יכול להיות אחרת. 
מי שגר בצפון תל אביב רבתי (ושם מתגוררים רוב חברי מערכת "הארץ" והעיתונאים שלו), יש לו תחושת ביטחון שאין לתושב עוטף עזה, וממילא הוא מאמין יותר באפשרות של דו-קיום יהודי-ערבי מאשר יהודי תושב נצרת עילית, דימונה, ירוחם, מיתר או אחד המצפים או חוות הבודדים. לתל אביבי אין אותן החרדות מהיקפי הגניבות ומהנעשה בכבישים, נניח בציר תל שוקת–ערד, או עכו–ורד הגליל. לכן העיתון וצוותו אינם מבינים מדוע הוקם ארגון של בני נוער נפלאים בשם "השומר החדש"!
מה תל אביבים יודעים, חשים ומבינים בכל הנוגע לאורח החיים של חקלאי במטולה, בערבה, בעוטף עזה או למרגלות הר חברון (כולם ליד הגבול בתוככי הקו הירוק!)? מכיוון שאין להם מושג בכך, נושאים אלה גם נעדרים מהעיתון "לאנשים חושבים ושוחרי שלום", או לכל היותר מופיעים אצל אצל נחמיה שטרסלר, הרואה בחקלאות הישראלית עוד סקטור כלכלי ותו לא. כלכלן שאינו מבחין בין גליל ים לכרם שלום או שפיים לכפר יובל או מרגליות.

קראו נא את מאמרי המערכת ותראו שכתבו אותם תל אביבים הזויים שאין להם קמצוץ מושג מהי המציאות הישראלית. אני אומר לעצמי מדי יום, שמרבית המאמרים והידיעות השוטפות בעיתון אינם רלוונטיים למציאות שאני (כגאוגרף) רואה מדי שבוע בסיורי או במחקרי על הנעשה בקו התפר שבין קלקיליה לאום אל-פחם, בסיוריי בנגב הצפוני, בגבול מצרים, בירושלים, בחיפה הניטשת על ידי יהודים, בגליל המרכזי או בגבולות הצפון.
זהו עיתון של בועה קוסמופוליטית המרחפת אי שם בין פריז ללונדון וברלין, ורוצה שלום כמו זה ששורר בכל אחת מהן. הלוואי וזה היה כך במציאות, הלוואי! ודרך אגב, הנושאים ש"הארץ" דן בהם אינם שונים מאלה המועלים בכנסי הרצליה, המייצגים גם הם תפיסות עולם תל אביביות צרות אופקים ורחוקות מרחק רב מן הפריפריה הישראלית או המציאות המזרח תיכונית.
ולסיום תגובתי על ההתרסה של שוקן כלפיי. 
אני קורא ולעתים כותב בעיתון "הארץ" לפחות חמישים שנה! רבות מרשימותיי פורסמו, רבות נדחו, וזה נורמלי, אבל ביקורתי על העיתון מעולם לא הייתה בגין עלבון אישי, אלא עקב שקרים, הטיות ועמדות אנטי ציוניות. אמחיש בדוגמאות כמה מקרים קיצוניים ומקוממים. 
גדעון לוי כתב כתבה ארוכה על מסתנן מאפריקה שעבר כ-2000 ק"מ עד הגיעו לסיני, שם עבר התעללות קשה ושוחרר רק אחרי שהעביר 30,000 דולר בעבור שחרורו (סכום עתק בקנה מידה של יוצא אריתריאה, ותמוה מאוד כיצד הגיע כסף זה לידיו). זה היה מאמר שגוי, אך כשהגבתי עליו, המערכת סירבה לפרסם את ביקורתי. 
פניתי אפוא לרשתות החברתיות ובתוך כחודש הגיעה תגובתי למיליון וחצי אזרחים, והעיתון התחנן לפניי שאפסיק את הפצת המסמך בנימוק שאני גורם לו נזקים (ראו את המאמר בשלמותו באתר קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, "ואתם ידעתם את נפש הגר" (25.5.12), ואת תשובתי שנושאת את הכותרת "לכל מי שהארץ הזו יקרה". 
הדוגמה הבאה גם היא מכתיבתו של גדעון לוי. לוי כתב כי האוניברסיטה העברית בירושלים היא מבין המצטיינות באוניברסיטאות העולם, משום שהיא איננה מלמדת את תלמידי כוחות הביטחון של ישראל. 
כמי שעוסק בעניין זה יותר מ-45 שנים וגם כתב על כך מאמרים רבים, שלחתי מכתב מנומס למערכת ובו קבעתי נחרצות כי באוניברסיטה העברית, כמו באוניברסיטאות חיפה, בר אילן, תל אביב ובן גוריון בנגב מלמדים את אנשי כוחות הביטחון וטוב שכך! מה עשה העיתון? פרסם את כל מכתבי במלואו חוץ ממשפט אחד – הם שמטו את המשפט שבו קבעתי כי גם בירושלים לומדים תלמידי כוחות הביטחון. ההגנה על "כתב החצר" לוי חשובה יותר מן האמת! (כתבת גדעון לוי ב-8.9.08 "על חופש אקדמי של השב"כ" ותגובתי ביום 24.9.08!). היש כאן עניין אישי או כתבות לא הגונות הראויות לתגובה? 
לא דיברת אמת, מר שוקן, לפני הגולשים. יכולתי להמשיך ולהדגים במלחמת העיתון נגד הקמת יישובים יהודים בצפון (מצפה אילן) ובדרום (היישוב מרקם באזור לכיש) וניסיונותי שצלחו להבהיר לקוראי העתון עד כמה מלחמתו היא בפרוש הזוייה ולא צודקת ובידי עוד עשרות דוגמאות, ואין שם מקרה אישי אחד.
ודוגמה אחת נוספת. בימי מחאת הצדק החברתי הוזמנתי לריאיון עם עורך "דה-מרקר". בעת השיחה הערתי שאינני רואה בהפגנה שבשדרות רוטשילד ערבים, רוסים, חרדים, בעלי כיפות סרוגות וגם לא נוער מהפריפריה היהודית, כלומר לא השתתפו בהפגנות המחאה מרבית תושבי ישראל , אלא רק כמה מפונקים תל אביבים. תגובה כזאת אינה מתיישבת עם הקו של העיתון, שאהב מאוד את ההפגנות, ולכן כל הריאיון אתי סורס.
לסיכום אשוב ואומר, מי שרוצה במדינה רב תרבותית ללא רוב יהודי בה, ללא התיישבות יהודית במרחבי ישראל שבקו הירוק אינני ציוני, שוקן ועיתונו הם שמאל רדיקלי ולא שמאל, ובבקשה שלא יטייח את המציאות.

שוקן ברח מתשובה עניינית בעניין הבועה התל אביבית, ושיקר ביודעין באשר אליי!

למרות זאת, אני עדיין מאמין שיבוא רגע של הארה בתחום הגאופוליטי ושהעיתון יחזור לצור מחצבתו הציונות. כיום, עננים שחורים מכסים את השמים – האיסלאם מקצין עד טירוף, האזור כולו קורס ומשתגע, העניין הטריטוריאלי הולך ומאבד מחשיבותו ונושאים דתיים הופכים לעיקר. הסיכויים לשלום מלא ואמיתי מתרחקים, ועמוס שוקן לא יוכל עוד זמן רב לשגות באשליות. 
אני אמשיך לקרוא את העיתון, גם אמשיך לשלוח הערות, מאמרים, תגובות, חלקם בוודאי יתפרסמו, חלקם לא. אבל – 
לא אשלים עם כתבות ומאמרים אנטי ציוניים בלתי צודקים או מאמרים שגויים במזיד. אלה לא יעברו ללא תגובה – אם לא דרך העיתון עצמו אז באמצעות הרשתות החברתיות, שכוחן אדיר, הבולשביזם של שוקן לא יצלח .

אפילוג-
פניתי למערכת העתון בזו הלשון-"מצורפת תגובתי להופעותיו של שוקן בחודש זה, יש לי הצעה-פרסמו את מכתבי וכולכם כולכם תתקפו אותי על מה שכתבתי..
בכל מקרה אודה לך על העברת מכתבי לשוקן"
המכתב נשלח לעורך אלוף בן וזה משיב לי –שוקן קבל המכתב ומבקש להשיב לך..
חלפו שלושה שבועות ושוקן עדין לא השיב....אינני מתפלא!

כותב לי אלוף בן בתגובה למכתב זה-
" הארץ לא התנגד לבנית הגדר, אך גם במתן אפשרות לתעסוקה למבקשי המקלט..
הארץ לא התנגד לתוכנית פראוור לבדווים, אם כי גם לא פורסמו מאמרי מערכת בעד התוכנית....
אסתר זנדברג היא כותבת ותיקה בכירה ומוערכת..
את עמדת המערכת אנו מביעים במאמרי המערכת ולא בטורים האישיים"
צר לי לקבוע כי דבריו אינם נכונים!
וכך השיבותי לו באותו היום-
" מי שכינה את המסתננים פליטים או זכאי מקלט לא רצה גדר ולא רצה במדינה היהודית אלא נלחם בגדר
-שקר ראשון.
אתה יודע כי עמדתי מאחורי בנית הגדר ושמשתי יו"ר הועדה להחזירם למולדתם.
מה לא כתבתם עלי בעיתונכם-טלילה ויתר חבריה.
מתן תעסוקה וביטוח לאומי ויתר זכויות למסתננים גם באופן זמני מקבעים מצב ולא פותרים מצב .אתם רציתם לתת להם אזרחות בתירוץ זה.
הארץ עומד מאחורי אורן יפתחאל יו"ר בצלם-שמאל רדיקלי-קיצוני ביותר, שיחד ניגחו שוב ושוב את פראוור ובגין ודורון אלמוג וכל מי שרצה לפתור בצורה הוגנת את טרגדית הבדווים. -שקר שני
אסתר זנדברג- האם יש לך דרך להוציא מהארכיון שלכם מאמרים שלה? אם כך תעשה תגלה כי כל מי שדבר על ייהוד הגליל או הנגב כמוני זכה לקבל ממנה מאמרי שנאה וארס...היא נוראה!
שקר שלישי.
קוראים נכבדים הרשו לי להדגים לכם במי מדובר מכתבה אחת בלבד,
אני מצטט מתוך סיפרי על "מדינת תל אביב איום על ישראל",2006 : כך כותבת אסתר זנדברג-" מרכז רבין אמנם מרשים אך הוא ממוקם ליד מרכז שירות הביטחון הכללי מקום שכל השומר נפשו ירחק ממנו". אני קורא ואינני מאמין, נוער ישראלי מופלא עושה לילות כימים כדי לשמור להגן על התל אביבית הזו, והיא משוה את מפקדתו לאיזה מרתף של הקג"ב או אולי למשטרה חשאית גרועה ממנו במרכז אירופה בימים החשוכים!

עמדת העיתון לא נקבעת על ידי מאמרי המערכת אלא על ידי המאמרים היומיומיים של בכירי העיתונאים שלכם והם שמעצבים את דמות העיתון-גדעון לוי, אבירמה גולן, ציפר וכל היתר הם ורק הם קובעים את דמות העיתון ואתה כמותי יודע כי ארנס וישראל הראל הם כיסוי לפלורליזם הצבוע של העיתון!
שקר רביעי.
רגע לפני שאני שולח את מכתבי לכל עבר אני נתקל הבוקר,8.8 בסיפור הבא במדור סיפרות-תן לי מיקרופון ותן לי להגיד לעם ישראל מה מרגיש טייס שהורג חפים מפשע.
זה סיפור שעיתון הארץ מספר לקוראיו בשעה שאלפי טילים נוחתים על ישראל במטרה להרוג חפים מפשע..... סיפור זה הוא המשך להסתה של העיתון נגד טייסי ישראל במהלך כל החודש האחרון.
מה יש לנו כאן שמאל או שמאל רדיקלי?
אני פונה לכל קוראי העיתון וקהלים אחרים במדינה סייעו לי להפיץ חומר זה לכל בר דעת בישראל.
אציין כבדרך אגב שכל התקשורת הבינלאומית מצטטת כיום רק את העיתון הזה.