אנו חולים במחלה חשוכת מרפא - התקווה

מחמוד עבאס או בכינויו "אבו-מאזן", מכהן כראש הרשות הפלסטינית זה שניםאך החל מיוני 2007 הוא איבד את השליטה על רצועת עזה לטובת תנועת החמאסובימים אלו הצליח להשיג הסכמה להחלת שלטונה של ממשלת האחדות הפלסטינית גם על רצועת עזה.אבו-מאזןשריד לדור האבות המזדקןשנמנה על הנהגת החוץ הפלסטיניתמתקשה לממש את החזון הפלסטיני הפונדמנטלי – הקמת מדינה עצמאית ריבונית בגבולות 1967.


הוא אינו מצליח לשכנע את ההנהגה הישראלית במאמציו הכנים להגיע להסכם שלוםהוא מתקשה לבנות ישות שלטונית לאומית מאוחדתדמוקרטיתייצוגית ונקייה מסממני הנפוטיזם בתוך חברה פלסטינית שסועה ומפולגת בין הזרמים הלאומיים החילוניים והזרמים הדתיים האסלאמייםבין הכפרייםתושבי מחנות הפליטים והעירונייםבין המוסלמים והנוצריםבין הנשים והגבריםבין האבות והבניםבין הגדה המערביתמזרח ירושלים ורצועת עזהוהוא אינו מצליח לשכנע את העולם כי התשתית המוסדית הפוליטיתהחברתיתהכלכלית,החינוכית-התרבותית והמשפטית שהניח אכן ראויה דייה לקבלת תעודת הכשר להקמת "מדינת פלסטין". 
האתגרים שמציבה לו האופוזיציה הפנים פלסטינית מחייבים אותו לנוע בין שתי תפיסות עולם ליישוב סכסוכיםזו הדוגלת במאבק מזויןוזו הדוגלת במשא ומתן והסדר מדיניוכדי לשמר מה שנותר מההגמוניה והדומיננטיות הנורמטיבית והרגולטיבית שלו ושל ההנהגה הפלסטינית הוא פונה זו הפעם השלישית תוך שנים אל הזירה הבינלאומית – אל העצרת הכללית של האו"ם
הזירה הבינלאומית אמורה להעניק לו לגיטימציה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שמזרח ירושלים היא עיר בירתהלאפשר לו לבצע דה לגיטימציה למדיניות הכיבוש הישראליתודה לגיטימציה לאופוזיציה האסלאמית מביתולהבהיר כי הוא בעל הבית ההגמוני היחיד והלגיטימי של העם הפלסטיני.
יעדים אלו מחייבים את אבו-מאזן להתאים את שיח השחרור הפלסטיני לזמןלמקום ולכללי השיח המוכתבים על ידי הזירה הבינלאומית המערביתולכן הוא מאמץ את הערכים המערביים של דמוקרטיהשלוםצדקחירות וזכויות אדםואת הסמלים הדתיים "הרכים"המדגישים את הסובלנות הדתית וקדושת פלסטין וירושלים לשלושת הדתות המונותיאיסטיות במקום הסמלים הדתיים "המיליטנטיים והמדיריםשל מלחמת קודש דתית נגד הכופרים הנוצרים והיהודים.
הזירה הבינלאומית והמעטפת הסביבתית הנוצרית משמשיםאפוא מפלט ומגן לאבו-מאזן מפני הפוליטיקה הפנים פלסטינית הסבוכה המכתיבה כללי משחק פוליטיים אחרים
ניתוח שלושת הנאומים שנשא בפני העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2011, בנובמבר 2012 ובספטמבר 2014 במאמר זהמלמדים על דמיון אך גם על השתנות השיח המדיני שלו
בשלושת הנאומים אבו-מאזן נע על הציר בין ייאוש לתקווההוא מציג מצד אחד את "האני מאשיםשלו כלפי האו"ם שאינו ממלא את תפקידו כראויואינו פועל ליישום החלטותיו בנושא העם הפלסטיני והענשת ישראל על הפרת החלטותיוואת "האני מאשיםשלו כלפי מדיניות הכיבוש וההתנחלות הישראלית המפרה את ההחלטות הבינלאומיותאת ההסכמות המושגות בחסות האמריקאיםפועלת להחלשת הרש"פומצמצמת את הסיכוי להחלת פתרון שתי מדינות והקמת מדינה פלסטינית ברצף טריטוריאלי סביר.
מצד שניהוא מציג את "האני מאמיןשלו כלפי האו"םלפיו יש תקווה לחיסול הקיפוח הפלסטיני והקמת מדינה פלסטינית עצמאית,והעם הפלסטיני לא לבד ולא ייצא נפסד מדבקותו בהחלטות הבינלאומיותואת "האני מאמיןשלו כלפי ישראללפיו יש תקווה להשכנת שלום והחלת הפתרון של שתי מדינות פלסטין שבירתה מזרח ירושלים לצד מדינת ישראלבדרך מדינית ודיפלומטית של מו"מתוך הגדרת לוח זמנים ומטרות ברורות
אבו-מאזן מדגיש בשלושת הנאומים את הדבקות ב"עקרונות הלאומיים" – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 ומזרח ירושלים עיר בירתההפסקת ההתנחלויותשחרור האסיריםפתרון מוסכם וצודק לבעיית הפליטיםלמעט "העיקרון הלאומישל מאבק מזוין.אבו-מאזן מקפיד לתחום את מאבק השחרור הפלסטיני במרחב המוגדר של "הגנה עצמית והתנגדות עממית בדרכי שלוםתוך שמירת החוק הבינלאומיערכי המוסר וההומאניותיחד עם זאתהוא שולח מסר ברור לתנועת החמאס והפלגים הפלסטיניים האחריםכי"הבכורהבהובלת המאבק המזוין שמורה עדיין לפדאיון הפלסטינים של תנועת הפתח משנות ה-60, ואל להם לפקפק בנאמנותם לדרך המאבק הלאומי הפלסטיניאבו-מאזן מנצל את הפורום הבינלאומי כדי להבליט את השיח של "קדושת החיים" (הנפוץ במערבבמקום שיח "קידוש המוות" (הנפוץ בקרב פלגי האופוזיציה האסלאמייםכדי לשלוח מסר כפולהאחד לתנועת החמאס הגורמת נזק תדמיתי לעם הפלסטיני בדעת הקהל המערבית והשנילקהילייה הבינלאומיתכי אין חלופה פוליטית טובה ממנוואל להם לחזר אחר מי"שמקדש את המוותולא את החיים ("אין צורך באובדן חיים של עשרות ילדים כדי להזכיר לעולם שיש כיבוש שצריך להסתיים", "חיי פלסטיני יקרים בדיוק כמו חיי כל אדם אחר" (ציטוט מתוך נאומו בנובמבר 2012, ונאומו בספטמבר 2014). 
אבו-מאזןבדומה ליאסר ערפאת מנסה להבקיע את חומת ההתנגדות הישראלית והאדישות המערביתולשכנעם לתיקון העוול ההיסטורי שנגרם ב"נכבהעל ידי מימוש זכותו של העם הפלסטיני לחיים נורמאליים במדינה ריבונית משלו
לשם כך הוא עושה שימוש בשני מוטיבים הנראים מנוגדים לכאורה אך הם משלימים זה את זה ו"בחולשתם עוצמתם". מוטיב "הקורבנות הפלסטיניתהמבטא חולשה לצד מוטיב "המוכנות הפלסטינית לעצמאותהמבטא עוצמה וכוחאבו-מאזן מתאר מצד אחד את "פשעי המלחמהשל ישראל נגד העם הפלסטיני "חסר הנשק", ומצד שניהוא מתאר את ההישגים הנרחבים של הרש"פ בתחומי המשפט,החינוךהמנהל והאחדות הלאומיתהמתועדים בדו"חות של גופים בינלאומייםומזכים אותה בתעודת הכשר להקמת מדינה עצמאית.

אז מה השתנה בשיח המדיני של אבו-מאזן?

אבו-מאזן משקיע מאמץ הדרגתי ניכרכדי לשכנע את העולם המערבי להעניק לו הישג מדיני שיאפשר לו לשמר את ההגמונות והרלבנטיות הפוליטית שלו בקרב בני עמוולשם כך הוא מוכן לעבורמשיח של ארגון שחרור לשיח מדינתימשיח תרבותי מסורתי לשיח מערבי מודרני ומשיח מצטדק לשיח של תוכחה
בשלושת נאומיו ניתן לזהות מעבר הדרגתי משיח של ארגון שחרור לשיח מדינתימהשימוש במילה "אש"ףדרך השימוש המשולב במילים"אש"ףו"פלסטיןועד להשמטת המילה "אש"ףוהשארת המילה "פלסטיןבלבדבנאומו בספטמבר 2011 הוא השתמש בצרופים/משפטים:"בשם אש"ף והעם הפלסטיני","בין אש"ף למדינת ישראל", "בשם אש"ף הנציג החוקי והיחיד של העם הפלסטיניואשר כך גם יישאר עד לסיום הסכסוך", "אש"ף והעם הפלסטיני דבקים", "כנשיא מדינת פלסטין וכיו"ר הועד הפועל של אש"ף", בנאומו בנובמבר2012 הוא שילב בין הצרופים: "פלסטין באה אליכם היוםובין "בשם אש"ף אני אומר", "אש"ף הנציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני ומנהיג המהפכה הפלסטיניתואילו בנאום בספטמבר 2014 הוא אינו מזכיר את אש"ף ולו פעם אחתוהוא משתמש רק בצרוף "בשם פלסטין ועמה".
בשלושת נאומיו ניתן להבחין במעבר שהוא מבצע משיח תרבותי מסורתי של "הלב הפתוחהאוזן הקשבת והכוונות הטהורות", "העמידה הנחושה וההישארות" (הנאום בספטמבר 2011) שבמסגרתו הפרט עומד במילתו רק אם סביבתו תומכת בכךאל שיח תרבותי מערבי מודרני של "ראש פתוחחיים ותקווה" (נאום בספטמבר 2014), שבמסגרתו הפרט מעדיף את החשיבה הלוגית הביקורתיתאולי יש בכך איתות לעולם המערבי על נכונותו להסתכן באימוץ עמדות העלולות להיות בלתי מקובלות על סביבתו
בשלושת נאומיו ניתן להצביע על מעבר משיח פלסטיני מצטדק - "אין כוונה לבודד את ישראל או לגזול את חוקיותה", "מושיטים ידנו לממשלת ישראל ולעם הישראלי כדי לעשות שלום", "הבה נבנה גשרים של דו שיח ויחסים של שת"פ שוויוניים בין שתי מדינות שכנות -פלסטין וישראל" (הנאום בספטמבר 2011),"לא באנו לאו"ם כדי להסיר את הלגיטימציה של ישראלאו לסבך את תהליך השלום אלא לתת הזדמנות אחרונה לתהליך השלום", "המטרה אינה לחסל מה שנותר מהמו"מ אלא ניסיון להפיח בו רוח חיים" (הנאום בנובמבר2012) לשיח תוכחה פלסטיני המתכתב בהדרגתיות עם שיח השואה היהודיומטיח בישראל מעשים קשים המחייבים ענישה בינלאומית. "מלחמת השמדה חדשה" (בנאום בנובמבר 2012), "השמדת עם" (בנאום בספטמבר 2014), "נכבה חדשה" (בנאום בספטמבר 2014),ואימוץ שיח גזעני ישראלי בתוכניות הלימודהחוקיםפעולות הצבא והמתנחלים שתוצאתו שריפת הנער הירושלמיהאמורה "להזכיר להם משהו בהיסטוריה שנקווה שהם זוכרים אותו" (הנאום בספטמבר 2012). 
המעבר משיח מצטדק לשיח תוכחה גורר את אבו-מאזן להתנער גם מהמיקום הנצחי של "חובת ההוכחה עלינוכפי שבאה לידי ביטוי בנאום ענף עץ הזית בשנת 1974, בהכרזת העצמאות הפלסטינית בשנת 1988 וההכרה בהחלטת החלוקה 181, בשיחות מדרידבשיחות וושינגטוןובהסכם אוסלו שבמסגרתם נכונה ההנהגה הפלסטינית להסתפק בצדק יחסי ובהקמת מדינה פלסטינית על 22% מפלסטין ההיסטורית (הנאומים בספטמבר 2011 ונובמבר 2012), ולמקם את עצמו ואת בני עמו במקום שבו "חובת ההוכחה על ישראל והקהילייה הבינלאומית" ("לא נסכים להישאר לנצח במשבצת שאל אלה שנדרשים כל הזמן להוכיח את כוונותיהם הטובותלעשות ויתוריםלשתוק,נמאס לנו לעמוד במבחנים נוספים") (הנאום בספטמבר 2014 ).

מדוע אפואאבו-מאזן מצליח להרגיז כל פעם מחדש את הישראליםהאמריקאים וחלק מהאירופאיםובמקום לבסס את מעמדו ההגמוני כ"פרטנרלשלום הוא הופך את עצמו יותר ויותר לבלתי רלבנטי בזירה הבינלאומיתהזירה הפנים פלסטינית וזירת הסכסוך עם ישראל 
אבו-מאזן משתמש בסיסמא "לא נשכח ולא נסלחויוצר קשר אסוציאטיבי בין הקורבנות והנכבה הפלסטינית ובין "השואה היהודיתכדי לחייב את העולם המערבי לחלץ עצמו מתסביך האשמה כלפי היהודים וישראלולאלץ אותו לחוש אחריות ואשמה גם כלפי הקורבן הפלסטיניבמיוחד בתקופה שבה כל העולם מתגייס להילחם בארגוני טרור אסלאמי המבצעים פשעי מלחמה והשמדת עמים
גיוס טראומות היסוד של שני העמים השואה עבור היהודים והנכבה עבור הפלסטינים והניסיון להעמידן כשוות זו מול זו הוא דפוס המנציח את "ההגנות הנפשיותואת תחושת "הנרדפות והפחדשל שני העמיםומונע מהם לקיים דיאלוג איכותי המבוסס על הבנה היכן באמת נשקף להם איום קיומיוהיכן מדובר בסילוף המציאות כדי לשרת אג'נדה פוליטית כזו או אחרת
ניתוח לשוני של הנאום האחרון (ספטמבר 2014) מלמד על ניסיון נואש של אבו-מאזן ללכד סביבו את העם הפלסטיני ולהוכיח לעולם המערבי שהוא עדיין החלופה הטובה ביותר עבורם.
הוא מרבה להשתמש במילים מהשדה הסמנטי של שלוםחרותצדקותקווה (43 מילים), הוא משתמש בקישורים ריגושיים חיוביים בהקשר הפלסטיני (אנחנו מכבדים התחייבויותסובלנייםרוצים שלום ודו קיום), הוא משתמש בכינוי הגוף "אנחנוהמבליט את השותפות הפלסטינית בגורלבסבלבהחלטות ובדפוסי המאבק המוסרייםהחוקייםהדיפלומטיים והמדינייםהוא משתמש בכינוי הגוף "אני"המבליט את תפקידו כמתריע בשער (הזהרתישבתיאמרתיאני רוצה להבהירוהוא מציג שאלות רטוריות המעמתות את הקהילייה הבינלאומית עם אחריותה המוסרית להמשך הקיפוח הפלסטיני.

אבו-מאזן מבין היום אולי יותר מתמיד שאם הזירה הבינלאומית לא תעניק לו את ההישג המדיני הנדרש – הקמת מדינה עצמאיתהוא ישלם על כך מחיר פוליטי בבחירות הבאות לנשיאות הרש"פואולי עוד קודם לכןעם התקוממות "הבנים הצעיריםילידי שנות ה-90ושנות ה-2000. בנאום שנשא לפני מספר ימים הוא ייחד מקום נפרד ל"צעירים הפלסטינים" ("לאפשר לצעירינו לתכנן ברוגע את ימיהם ושנותיהם הבאות") אולי משום שהוא מתחיל לראות קדימהולהבין את עוצמת הזעם הפלסטינית ההולכת ומתעצמת בקרב אותם צעירים שחוו חוויות מכוננות זהותאנתפאצ'ת אלאקצאאובדן "האביאסר ערפאתהתפרקות "המשפחה הלאומית" (הפילוג בין תנועת הפתח והחמאסואובדן "האחים הערביםהעסוקים היום במאבקים פנימיים מול משטריהםהפכו להיות "בנים של אף אחדאו "דור בהמתנהוהם זקוקים ל"חיים ותקווה".
חשובאפואשההנהגה הישראלית תכיל את שיח התוכחה המקומם של אבו-מאזן ותתחבר דווקא לשיח "החייםהתקווה והשלום", שיח שאבו-מאזן לא ויתר עליו גם בנאום הזהוהוא בא לידי ביטוי בציטוט שבחר להביא מדברי המשורר מחמוד דרוויש: "אנחנו חולים במחלה חשוכת מרפא – התקווהאנו אוהבים את החיים אם יכולנו לפלס דרכנו אליהם". ככל שנתנתק ונתרחק מהאישנגדיל את ריצתו החוצה אל הזירה הבינלאומיתרק התחברות אמיתית אליו במסגרת מו"מ ישיר ללא מתווכים אפשר יהיה לצמצם את התוקפנות הרגשיתליצור אמון הדדי ונכונות מוסרית אמיתית להניח לטראומות העבר לשקועולהביא תקווה לבני הדור הצעיר אצל שני העמיםאבו-מאזן נתפס על ידי חלק מהציבור הישראלי והציבור הפלסטיני כדמות אפורהיורש לא מוצלח לאב המיתולוגי יאסר ערפאתכך היה גם אנואר אלסאדאתאיש אפור שחסה בצילו של ג'מאל עבד אלנאצראבל האיש האפור הזה עשה צעד אחד גדול קדימה וחתם על הסכם השלום הראשון עם ישראלשמחזיק מעמד כבר 42 שנהאז מי אמר שאין תקווה?!