"משולשים לא חופפים" במזרח התיכון

לפני 11 שנים, ב-5 אוקטובר 2004 אמר יאסר ערפאת לעיתון "אלשרק אלאוסט" המתפרסם בלונדון "אנחנו ניכנסים ל"סייקס פיקו" חדש". נראה, כי היה זה דווקא המנהיג הפלסטיני שהצליח לראות את מה שעיני גדולי המומחים בגופי המודיעין המערביים טחו מלראות. הפלישה האמריקאית בשנת 2003 לעראק ויציאתה בשנת 2011 הביאה ליציאת כל "השדים העדתיים" האפשריים מהבקבוקים שעמדו על מדפי המדינות במזרח התיכון, נכונים להתפרץ ולשנות את הסדר המערבי שניכפה עליהם במאי 1916.

מהפכות "האביב הערבי" שפרצו בדצמבר 2010 , ועוררו תקווה גדולה בקרב העמים הערבים במזרח התיכון לדמוקרטיה ורפורמה הביאו להיחלשות מרכיבי הזהות הלאומיים הערביים והלאומיים הפרטיקולאריים בסוריה, עראק, ירדן, לוב ותימן לטובת התחזקות מרכיבי הזהות השבטיים והאסלאמיים. השילוב שנוצר בין "הקנאות השבטית" ו"דת האסלאם" הביא להתמוטטות הסדר המזרח תיכוני הערבי הישן שנקבע על ידי בריטניה וצרפת, והשיב לחיים את התיאוריה של ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון הרואה בקנאות השבטית (העצביה) ובדת גורמי מפתח בצמיחתן ונפילתן של אימפריות.
שתי המדינות האסלאמיות תורכיה הסונית ואיראן השיעית מבקשות להכתיב סדר מזרח תיכוני חדש על ידי כריתת בריתות בגלוי או בחשאי עם גורמים שבטיים וגורמים אסלאמיים סונים או שיעים. התורכים תולים יהבם בארגונים הסונים הרדיקליים שישתלטו על עראק וסוריה, ואילו האיראנים מבקשים לשמר את השפעתם באזור הסהר הפורה והמפרץ הפרסי באמצעות שבטים שיעים ותנועות וארגונים אסלאמיים כמו חזבאללה, חות'ים וחמאס.


עזיבת הנהגת החוץ של החמאס בשנת 2012 את סוריה על רקע תמיכתה במורדים הסורים ומעברה לקטר ניתק אותה מגורם המימון האיראני, הרחיק אותה גיאוגרפית מזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואיים על הרלבנטיות הפוליטית שלה ועל והגמונותה. מבצע "צוק איתן" השיב את הנהגת החוץ אל זירת הסכסוך ואמור היה לצייד אותה בהישגים פוליטיים משמעותיים, אך בהיעדר תהליך מדיני מול ישראל ולנוכח ההאטה בתהליך השיקום של עזה, הנהגת החוץ של החמאס הולכת ונחלשת לטובת האגף הרדיקלי בהנהגת הפנים (מחמוד אלזהאר) וההנהגה הצבאית של "גדודי עז אלדין אלקסאם". האכזבה של חמאס משלושת צלעות המשולש "הישראלי, המצרי והקטרי", קטר כגורם מימון חלופי לאיראנים, מצרים כגורם מתווך המאפשר מעבר בני אדם, סחורות ואמל"ח, וישראל כגורם מכריע בחידוש המשא ומתן המדיני מביאה לשיבה הדרגתית של תנועת החמאס לחיקו החם של משולש הכוחות "איראן-חזבאללה- סוריה", ולהתקרבות מחודשת לתנועת החזית העממית הנהנית היום ממימון ותמיכה איראניים בדמשק וברצועת עזה.
ההתקרבות המחודשת בין תנועת החמאס לאיראן, קריאת מחמד צ'יף ראש הזרוע הצבאית של החמאס לחסן נצראללה לאחד כוחות נגד ישראל, קריאת אבו-אחמד פואד סגן מזכ"ל "החזית העממית" להקים "חזית התנגדות מאוחדת" נגד ישראל והודעת מחמוד אלזהאר, ממובילי הקו הרדיקלי בהנהגת הפנים המדינית של החמאס על נכונות להקמת חוליות צבאיות של גדודי עז אלדין אלקסאם במחנות הפליטים בלבנון ובסוריה,כל אלה יחד מצביעים על היפוך תפקידים והסטת המושכות ומוקדי הכוח מהמנהיגות המדינית החלשה (אסמאעיל הנייה, מוסא אבו-מרזוק וח'אלד משעל) שלא הצליחה עד כה לייצר שום הישג מדיני אל המנהיגות המיליטנטית החזקה (מחמוד אלזהאר, צאלח אלערורי וגדודי עז אלדין אלקסאם) המבקשת להשיב לעצמה את השליטה המתרופפת ברצועת עזה לנוכח הכאוס שהשתרר ברצועה אחרי מבצע "צוק איתן", ולמנוע כרסום בכוחה הצבאי והפוליטי על ידי הסלפים הג'האדיסטים ותנועות שמאל דוגמת החזית העממית.
הסטת מוקדי הכוח בתנועת החמאס מההנהגה המדינית להנהגה הצבאית ונכונות הפלגים הפלסטיניים בסוריה, לבנון ועזה לשלב כוחות נגד ישראל תחת חסות איראנית משתלבים היטב באסטרטגיה המדינית האיראנית המכינה "עמדות הגנה מחוץ לגבולותיה" בסוריה ובלבנון, ובונה איום ישיר וקונבנציונלי מול ישראל המצמצם את יכולותיה של האחרונה לפעול נגד הגרעין האיראני.
אז מה היה צריך לעשות אחרת?
מבצע "צוק איתן" היה אמור להיות מנוף לפתיחת תהליך מדיני כולל עם כלל הפלגים הפלסטינים בחסות אירופית (לא אמריקאית) ובשיתוף המדינות הערביות מצרים, ירדן, קטר וסעודיה. תהליך מדיני ושיקום כלכלי היה משמר את התקווה להישגים מדיניים, היה מחזק את האגף המתון בהנהגת הפנים והחוץ של החמאס ומותירה תחת פיקוח קטרי נשלט ומבוקר (למרות שקטר נתפסת כבן סורר היא עדיין תחת שליטה מערבית), היה מונע את ההתקרבות המחודשת אל הספונסר האיראני, היה מונע את הדרדרות היחסים בין מצרים והחמאס ובעיקר היה מונע אובדן דור שלם של ילדים שבמקום לשבת על ספסלי הלימוד בבתי הספר הם מצטרפים לגדודי עז אלדין אלקסאם ואוחזים בנשק תמורת בית חם, לבוש ואוכל.
לכל מי ששכח, חשוב להזכיר, שבשנות ה-80 התחולל תהליך דומה מול אש"ף, והיו אלה דווקא אנשי אקדמיה ישראלים יאיר הירשפלד ורון פונדק שזיהו את הפוטנציאל הגלום בהיחלשות הנהגת החוץ של אש"ף כדי להביאו לתוך תהליך מדיני, והם הצליחו לרתום לעניין את יוסי ביילין, שמעון פרס ויצחק רבין. ניתוקו הגיאוגרפי של אש"ף בשנת 1982 מזירת הסכסוך עם ישראל (מלבנון לתוניס) ואנתפאצ'ת 1987 שאורגנה על ידי הפנים הפלסטיני איימו לחזק את הנהגת הפנים ולהותיר את הנהגת החוץ הפלסטינית מחוץ למשחק, וזו מיהרה להיכנס לתהליך המדיני במדריד, וושינגטון ואוסלו. הסכמת ישראל להיכנס לתהליך מדיני מול אש"ף והחתימה על הסכמי אוסלו השיבו להנהגת החוץ הפלסטינית את כוחה המדלדל והצילו אותה מכלייה פוליטית.
ניתוק הנהגת החוץ של החמאס בשנת 2012 מזירת הסכסוך עם ישראל (מסוריה לקטר, מצרים ותורכיה) ומבצע "צוק איתן" איימו לחזק את הנהגת הפנים של החמאס ולהותיר את הנהגת החוץ מחוץ למשחק, וזו מיהרה להשתלב בשיחות התיווך שהתנהלו מול ישראל בחסות מצרית. אילו ישראל הייתה משלימה את התהליך המדיני מול החמאס והפלגים הצבאיים האחרים כפי שנהגה עם אש"ף ולא עוצרת ונשאבת לתוך קיפאון מדיני ייתכן והיינו מצליחים להגיע ל"הודנה" ארוכת טווח בשלב הראשון ולדיון רציני ביוזמת השלום הערבית משנת 2002 בשלב השני. ההקלות שישראל עושה מידי יום בתחום המסחר והבינוי ברצועת עזה הן הקלות מבורכות שאולי יקלו את חיי הסוחרים העזתיים אבל הרעה המאיימת לפרוץ תבוא מתוך מחנות הפליטים, ומתוך בני הדור הצעיר והילדים המסתובבים ברחובות עזה באפס מעשה, מחפשים בית חם בכלא הישראלי, בספינות המהגרים מעזה או במחנות האימונים של גדודי "עז אלדין אלקסאם". כאשר "הילדים" האלה יושלכו לשדה הקרב ויעמדו מול הצבא הישראלי הגדול, שום הסברה ישראלית לא תעמוד לנו אל מול מדינות העולם, הם יהיו "דוד הישראלי" ואנחנו נהיה "גוליית הפלשיתי", וכמו שאמר פעם בן גוריון על תורת הפוליטיקה החיצונית: "הפחד כשהוא לבדו אינו יכול להיות המניע של פוליטיקה פרו-ציונית...אינני מאמין שאנגליה תסייע להכניס את העם היהודי לארץ ישראל ותהפוך את הארץ לארץ יהודית מתוך שאנו נטיל עליה את פחדנו....דעת הקהל האנגלית היא המשען הפוליטי המכריע והעיקרי...עלינו לרכוש דעת קהל זו ולא להרחיק אותה...".
כמו אז ערב קום המדינה, כך היום, הפחד לבדו אינו יכול להיות המניע של פוליטיקה פרו-ישראלית, וארה"ב ומדינות אירופה לא יסייעו למדינת ישראל לשמור על ציביונה כמדינת העם היהודי מתוך שנטיל עליהם את פחדינו, אלא נהפוך הוא, רק מתוך אמונה אמיתית בעוצמתנו הצבאית אנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות ויתורים, לרתום לימיננו את מדינות המערב ואת מדינות ערב המתונות ולמנוע בריתות איזוריות שיאיימו על ביטחוננו.