עצרות הזיכרון למות יאסר ערפאת – שיח של עצמאות או בדידות פוליטית ?

צרות הזיכרון למות יאסר ערפאת – שיח של עצמאות או בדידות פוליטית ?

מאת: ד"ר רונית מרזן

מידי שנה, בחודש נובמבר הפלסטינים מציינים יום זיכרון למותו של יאסר ערפאת, אבי המהפכה הפלסטינית. לכאורה נדמה לנו, כי התפאורה היא אותה תפאורה והנאומים הם אותם נאומים. אבל מבט חודר פנימה אל מרכיבי השיח הטקסטואליים והויזואליים כפי שבאו לידי ביטוי בתפאורה ובנאומים שנישאו על ידי אבו-מאזן, מלמד בעצם על שבר גדול הפוקד את המנהיגות הפלסטינית שנכשלה לא רק בדרך המאבק המזוין אלא גם בדרכה המדינית.

שיח הוא לא רק קול הוא גם תמונה, וכפי שהסביר מישל פוקו, פילוסוף צרפתי, הוא עובר פיקוח, נברר, מאורגן ומופץ, והוא מבנה את האופן שבו אנו תופסים את המציאות.
התפאורה שנבנתה בשתי עצרות הזיכרון היא חלק מהשיח הפלסטיני והיא מספרת סיפור בהמשכים על תקווה לחרות ועצמאות לצד ייאוש ואכזבה מעצמם ומהעולם הסובב אותם.
בשתי התפאורות שנבנו לכבוד העצרת הופיעו תמונותיהם של אבו-מאזן ויאסר ערפאת זו לצד זו, אך השנה, הם לא נראו שמחים ולא נופפו בידיהם להמונים. הם נראו מודאגים וכועסים.
בשתי התפאורות תנועת ה'פתח' נכחה, אבל השנה נדמה שמעמדה הועם. במקום סמל המאבק המזוין שלה כפי שהופיע במרכז התפאורה בשנת 2014, המארגנים הסתפקו בצביעת הספרה שתיים (במספר 12) בצבע צהוב, צבעה של תנועת ה'פתח'. אבו-מאזן איבד את לגיטימיות שלטונו בעיני חלק מחברי תנועתו, והוא נאלץ להתמודד עם מחמד דחלאן וחבורתו בדיוק כפי שקרה 

combine images 

העצרת בנובמבר 2014  )وفا)                                                                                                                      העצרת בנובמבר 2016

 

[1] http://www.al-ayyam.ps/pdfs/2014/11/12/p10.pdf

[1]

[2]link

ליאסר ערפאת בנקודות שונות על ציר הזמן ההיסטורי.
הנוף הירושלמי ומרחב אלחרם אלשריף המשיכו לתפקד כציר מרכזי שסביבו נע הנרטיב הלאומי הפלסטיני אבל השנה, הנוף הירושלמי נשא עימו מסר אחר, אישי יותר. במקום הכתובית "ירושלים בירת מדינת פלסטין, שעון החרות והעצמאות מצלצל", הופיעה הכתובית "אבו-מאזן ואבו-עמאר סמל עצמאות ההחלטה". אבו-מאזן בדומה לערפאת סובל מחולשה ובדידות פוליטית בכל סביבות הפעולה שלו, ומארגני העצרת נדרשו להפוך את החולשה לעוצמה. לשם כך הם בחרו בצירוף "עצמאות ההחלטה", והפכו את ערפאת ואבו-מאזן ממנהיגים בודדים הנאבקים לאשרר את הלגיטימציה הפוליטית שלהם על כל צעד ושעל, למנהיגים אמיצים וחזקים המקבלים החלטות עצמאיות על אפם וחמתם של המנהיגים הערבים, המנהיגים המערביים, המנהיגים הישראליים  וגורמי אופוזיציה פלסטיניים.
שני האישים האלה סימלו דרכי מאבק שונות. האחד חבוש בכאפיה ולבוש במדי צבא סימל את המאבק המזוין, ואילו השני מעונב ולבוש בחליפה מערבית מודרנית, סימל את המאבק המדיני. שניהם ניסו לשמר עצמאות החלטה הן בדרך המאבק המזוין והן בדרך המדינית, אך נראה כי אף אחת מהדרכים שהלכו בה לא צלחה.
שני הנאומים נפתחו בפסוק 23 מסורת "המחנות":"יש בין המאמינים כאלה שקיימו את התחייבותם לאללה (להילחם לצד הנביא ולהקריב את חייהם ) ומהם כאלה שעודם ממתינים (ליפול בקרב למענו) ואף אחד מהם לא שינה את דעתו". הפסוק רומז לכך שלא חל כל שינוי בנחישות מאבק השחרור הלאומי, שהחל במאבק מזוין ונמצא כיום בעמדת המתנה לפריצת דרך  מדינית.
נאומו של מחמוד עבאס בנובמבר 2014 נישא על רקע חטיפת שלושת הנערים הישראלים, מבצע "צוק איתן" והמהומות הקשות במרחב הירושלמי. הוא היה נאום מיליטנטי אך לא שובר כלים. 
הוא הודה במכשולים ובעיכובים שיש לפלסטינים מול הקהיליה הבינלאומית אך לא שבר עימה כלים. נהפוך הוא, הוא הודה לחברי העצרת הכללית של האו"ם שהכירו במדינת פלסטין ושללו את חוקיות ההתנחלויות והבטיח להמשיך במאמצים לגייס את מועצת הביטחון והארגונים הבינלאומיים כדי לשים קץ לכיבוש הישראלי.
הוא מתח ביקורת קשה על מדיניותה ודפוסי פעולתה האלימים והבלתי אחראים של תנועת החמאס הממיטים אסון על ראשם של בני העם הפלסטיני ברצועת עזה, אך הוא לא שבר עימה כלים. הוא המשיך לראות בחבריה אחים וחלק מהעם והמשפחה,
שצריכים להנחותם אל דרך הישר.
הוא זעם על המדיניות הישראלית בנושא ההתנחלויות, ירושלים והמקומות הקדושים ונופף בחזון המכסימליסטי שלא מוותרים על אף שעל מירושלים ופלסטין אך הוא לא שבר כלים עם הישראלים.  הוא המשיך לשלוח ברכות
לידידים מנטורי קרתא וליהודים העומדים לצד העם הפלסטיני, והמשיך להחזיק באמונה כי ניתן לחיות בארץ הקודש באחווה ובסובלנות ולאפשר לכל אחד ללכת אל המסגד, הכנסייה או בית הכנסת .
בעצרת הזיכרון בנובמבר 2016, נאומו של אבו-מאזן הועמד בסימן של התחשבנות גדולה עם בריטניה על הצהרת בלפור, עם ישראל על המבוי הסתום בתהליך השלום וחזרתה מההסכמים עליהם חתמה, עם המנהיגים הערבים על התערבותם בעניינים הפנים פלסטיניים ועם גורמים פלסטיניים מתוך תנועתו (מחמד דחלאן) ומחוצה לה (חמאס) על טירפוד האחדות הלאומית וחתרנותם תחת שלטונו.
גם בנאום הזה, למרות המיליטנטיות שבו, עבאס לא שבר כלים. הוא הביא טיעונים לזיקה ההיסטורית הקדומה של העם הפלסטיני לפלסטין ושלל את חוקיות הצהרת בלפור, אך הוא המשיך לתמוך בפיתרון של שתי מדינות, ובמזרח ירושלים בירת פלסטין. הוא נסמך על החלטות בינלאומיות ששללו את הזיקה היהודית למקומות הקדושים בירושלים אך הבהיר כי אין בכוונתו להפוך את הסכסוך לסכסוך דתי והוא ובני עמו מכבדים את כל הדתות האסלאם, הנצרות והיהדות. הוא הביע אכזבה מהמנהיגים הערבים הדורסים את עצמאות ההחלטה הפלסטינית, אך המשיך לראות ביוזמה הערבית (2002) בסיס למו"מ עם ישראל. הוא הודה בכישלונם להשיג חברות מלאה באו"ם אך המשיך לחפש סעד אצל הצרפתים ומועצת הביטחון של האו"ם.
מחמוד עבאס אמנם לא שבר את הכלים עדיין, אבל נראה שמשהו מתחיל להיסדק בחומה הבצורה של האיש הזה.
הנאום שנשא השנה בעצרת לזכרו של ערפאת הוא בעיקרו כתב אישום כפול. פעם אחת, נגד המנהיגות הערבית שלא נתנה לו גיבוי ולגיטימציה מוחלטת מול יריביו מבית ומול ישראל, ופעם שנייה נגד האופוזיציה הפלסטינית שלא חדלה לחתור תחתיו.
המשפט "אם העם יחליט כמו שהחליט בשנת 2006 לתת להם (לחמאס) את המועצה המחוקקת, שיהיה להם מזל טוב" מרמז אולי על כך שאבו-מאזן הגיע לסוף דרכו הפוליטית ומצידו הפלסטינים יכולים לאכול את הדייסה שבישלו לעצמם.