בין אהוד יערי לדנה וייס - רגשות וטרור

הויכוח שהתפתח בין דנה וויס ואהוד יערי באולפן ערוץ שתיים יכול היה להתפתח לויכוח פילוסופי רעיוני חשוב סביב הפרדיגמות השונות המסבירות את צמיחתם של ארגוני הטרור האסלאמיים הרדיקליים בעולם. מצד אחד פרדיגמה המסבירה את התופעה כהתנגשות בין ציביליזציות, הציביליזציה המערבית והציביליזציה האסלאמית, ומצד שני פרדיגמות המסבירות את התופעה כחלק מתהליכים ושינויים מעמדיים, חברתיים, כלכליים, דוריים ומגדריים המתחוללים בקרב בני הדור השני והשלישי של מוסלמים שהוריהם היגרו אל המערב או שחיים תחת השלטון הישראלי בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה .

בין אהוד יערי לדנה וייסבמקום זאת גרר יערי את ווייס לויכוח בלתי רלבנטי המסמן גבולות מגדריים דיכוטומיים בין נשים וגברים בשיח העוסק בטרור. שיח המלחמות, המבצעים הצבאיים וסיכול הטרור שמור בדרך כלל למומחים הגברים, ונשים המנסות לחדור פנימה אל הטריטוריה המסומנת נהדפות בבוז ונשלחות לעשות שיעורי בית, וללמוד לעומק את הנתונים. לא במקרה, בחר יערי לכנות את וויס בכינוי הגנאי היידישאי "יאכנע" שפרושו: אישה המחטטת בכפייתיות בעניניהם של אחרים ומשמיצה אותם. כינוי הבא להבהיר לוייס, שאל לה לחטט בטריטוריה השמורה לגברים בלבד, ועוד להרהיב עוז ולהטיל דופי במומחיותם. 
אז לאחר עיון ולמידה של הנתונים, אני מרשה לעצמי לומר, כי חלק גדול מהמוסלמים המעורבים בפעילות טרור בעולם מונעים מתוך חוויות רגשיות של הדרה ושוליות חברתית, דורית, כלכלית, פוליטית, מגדרית, תרבותית ולעיתים לאומית. ההדרה והשוליות מתחילות בתוך המשפחה הגרעינית, נמשכות בתוך קבוצת המיעוט האתנית או העדתית שלתוכה הם נולדו ומתעצמות מול קבוצת הרוב ההגמוני השונה ממנה במוצא האתני, העדתי או הדתי.  
בני הדור השני והשלישי של המהגרים המוסלמים לאירופה חשים כ"חוטבי עצים ושואבי מים". הם נעים ונדים בין השיח המשפחתי המסורתי והשמרני ובין השיח המדינתי החילוני הליברלי, בין חוקי המדינה לחוקי השריעה, בין חילוניות לדתיות, בין שוויון מגדרי למשטר פטריארכאלי. הם אינם שייכים "לשם" (ארץ המולדת הערבית או האסלאמית של הוריהם) ומתקשים להיקלט "כאן" (בארץ הולדתם המערבית הנוצרית). הם חיים בתוך אווירה חונקת ובדידות גדולה הגורמת להם לחפש חלופות הרסניות כמו פשיעה, זנות, סמים והצטרפות לארגוני טרור.
חלק מהצעירים המוסלמים שהיו מעורבים בפעילות טרור נגד יעדים באירופה גדלו בבתי יתומים, ישבו בבתי כלא על עבירות פליליות, ושם התוודעו לאנשי דת שהחזירו אותם בתשובה. בין הצעירים האלה ניתן לציין את אבו-מוצעב אלזרקאוי, אמיר אלקאעדה בעראק, שנולד לפליטים פלסטינים בירדן, ובגיל 17 נשר מבית הספר בעקבות שימוש באלכוהול וסמים. במהלך שהותו בכלא הירדני הכיר את השיח' הסלפי אבו מחמד אלמקדסי וזה הפך למורהו הרוחני. פעילי טרור אחרים בעלי פרופיל דומה היו אמדי קוליבאלי שביצע את הפיגוע בהיפר כשר בפריז, והאחים קואשי שביצעו את הפיגוע במשרדי העיתון "שארלי הבדו". "עבריינים פליליים שיצאו מהשכונות הקשות של פריז, נודו מהחברה והרגישו נטושים, זנוחים וסובלים מסטיגמות בגלל היותם מוסלמים, הם היו טרף קל למגייסים רדיקליים שהבטיחו להם חיים טובים יותר", כך לדברי מרים ברנאר, חוקרת טרור צרפתייה באוניברסיטת פריז.     
תחושת הלימנאליות הרב-צירית של הצעירים המוסלמים דוחפת אותם ליפול כפרי בשל לידיהם של גייסי ארגון "המדינה האסלאמית" המציעים להם חלופה אטרקטיבית – חיים בכבוד במדינה אסלאמית משלהם במקום לשקוע "במצולות אוקיאנוס החרפה, ולינוק את חלב ההשפלה".
בדומה למוסלמים באירופה, גם מעורבות חלק גדול מבני הדור הצעיר הפלסטיני בפעילות טרור צומחת מתוך תהליך רגשי של השפלה, הדרה, שוליות ובדידות וחשוב להתחיל בפרק הדן ברגשות של פחד, כעס, בושה ואשמה כדי להבין מה מניע אוכלוסייה לפסיביות או לאקטיביזם. פחד מניע בני אדם לשקט ופסיביות ומפחית את הנכונות להסתכן, וככל שהכעס והבושה על חיי ההשפלה מתעצמים, מחסום הפחד נשבר והאדם נכון ליטול סיכונים ואף לוותר על חייו. אדם כועס מאמין בכוחו לבצע פעולה תוקפנית שתגרום סבל לזה שפגע בו ותביא לתיקון התנהגותו של הפוגע.
על פי הממצאים המדווחים בסקירות של המרכז למודיעין וטרור בישראל רוב הצעירים המעורבים בפעילות הטרור מאז אוקטובר 2015 הם חילוניים חסרי שיוך פוליטי או צבאי שמאסו בחיי ההשפלה בתוך הבית הפלסטיני הפטריארכאלי, והם אינם מוכנים עוד לקבל את ההדרה הכלכלית, החברתית, החינוכית, הפוליטית, המשפטית, הלאומית והמגדרית הנכפית עליהם על ידי השלטון הפלסטיני המושחת והמסואב ועל ידי הכיבוש הישראלי.
הצעירים הפלסטינים אינם זקוקים לאמאמים במסגדים, לערוצי הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית וממשלת החמאס או לסרטוני היוטיוב ברשתות החברתיות כדי להבין שלאף אחד לא איכפת מהם. 
הם מתביישים באבותיהם הביולוגיים והשלטוניים שהפרו את החוזה החברתי ואינם מספקים הגנה וביטחון כלכלי וחברתי למשפחת האומה בכלל ולמשפחה הביולוגית בפרט. הם כועסים על השלטון הפלסטיני הבורגני והמושחת המנצל את המשאבים לקידום האינטרסים הכלכליים האישיים של בני משפחותיו על חשבון הרווחה הכלכלית והחברתית של האומה. הם מוחים על הניכור של "מדינת רמאללה" כלפי הכפריים ובני מחנות הפליטים. הם שונאים את אנשי העסקים האליטיסטיים הבונים לעצמם טירות פאר המשקיפות עליהם ממרום הגבעה בעוד שהם מתבוססים בסחי ואשפה. הם מואסים במנגנוני הביטחון הדכאניים החודרים לכל תחומי החיים שלהם ומונעים מהם חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. הם מתקשים לתת אמון בבני גילם וליצור חברויות אמיתיות מחשש שאלה יבגדו בהם או ילשינו עליהם. הם בזים לפלגים הצבאיים ששכחו מזמן את שבועת הנאמנות למאבק השחרור והותירו אותו בידי הנשים והילדים. באין אחדות לאומית, באין הגנה שלטונית, באין סולידאריות חברתית, באין ערבות הדדית ובאין תקווה, הצעירים חשים בודדים בחייהם והם הולכים בודדים אל מותם.
"למעלה בגן עדן לא רואים את ייאוש העני, את הקנאה בעשיר ולא מבחינים בנער מבוזה, לא בוכים, לא עצובים, לא שונאים, לא נפרדים, לא מקנאים"*

* מתוך דף הפייסבוק של קאסם ג'אבר, שביצע פיגוע דריסה וירי בכניסה לקרית ארבע ב-14 מרס  2016.