ילדים ונשים מתפוצצים מזעם

הדרה ושוליות הן שתי מילים המשלימות זו את זו ומספרות בעצם את סיפור המעשה הפלסטיני -סיפור הקורבנות. זהותם וגופם של הילדים הפלסטינים והנשים הפלסטיניות הפכו לשדה מערכה שבו הם מפנים את זעמם אל 4 מערכות שיח:

השיח הביטחוני (הכיבוש הישראלי) שנתפס על ידי האוכלוסייה הפלסטינית

כגורם דכאני שאינו מאפשר להם תנועה חופשית למוסדות ההשכלה, המרכזים הרפואיים ומקומות העבודה, מערער את היציבות והביטחון הכלכלי והחברתי במשפחה הגרעינית ומאלץ את הנשים לשאת בעול המשפחה בהיעדר גברים הנמצאים בבתי הכלא או בבתי הקברות.

השיח הפטריארכלי המשפחתי שנתפס על ידי הצעירים והצעירות הפלסטינים כגורם שכבר מזמן אינו ממלא את תפקידיו הייעודיים ואינו מספק להם הגנה וביטחון כלכלי וחברתי. הנשים הצעירות סובלות מאי שוויון מגדרי בתא המשפחתי, ו-80% מהמתאבדים על רקע אישי הן נשים המתאבדות עקב לחץ המופעל עליהן מצד בני המשפחה. רק בשנת 2013 נרשמו 25 מקרי רצח על רקע כבוד המשפחה.

ronit marzan 200x250

השיח הפוליטי הגברי ההגמוני (של הרשות הפלסטינית וממשלת החמאס) שנתפס על ידי הצעירים הפלסטינים כבלתי אפקטיבי, בלתי רלבנטי, מסואב ומושחת. ההנהגות נתפסות כמי שנכשלו בקידום החברה הפלסטינית למדינה עצמאית, דמוקרטית, מאוחדת ומודרנית האמורה לספק להם חינוך המתאים לצורכי שוק העבודה המודרני, תעסוקה הוגנת ושוויונית, ייצוג אמיתי במוסדות השלטון המקומי והארצי ושיתוף בהחלטות על גורלם הלאומי, הפוליטי, החברתי והכלכלי. הנשים הן פלח האוכלוסייה הסובל במיוחד מאי שוויון בתעסוקה (שיעור האבטלה של נשים כפול משל גברים -36.5%), אי שיוויון בחינוך ואי שוויון במערכת השלטונית המקומית או הארצית (שם הן ממלאות בעיקר תפקידים טקסיים או שירותיים ולא תפקידים מהותיים).
הנשים הפלסטיניות סובלות מהיחלשות סמכות האכיפה השלטונית (של הרש"פ וממשלת החמאס) והן מוצאות עצמן יותר ויותר חשופות לאלימות גברית באזור דמדומים, מחוץ לשיח הציבורי והאזרחי. ככל שמתעצמת פעילותם של ארגונים הומניטריים בגדה המערבית וברצועת עזה כך מתעצמת ההוכחה לכך שהשלטון הפקיר אותן ואינו מטפל באסונן.

השיח המעמדי – הניכור בין הנשים הפלסטיניות בכפרים ובמחנות הפליטים ובין הנשים העירוניות הפטרוניות מרמאללה הולך ומתעצם. בשנות ה-70 וה-80 נעשה ניסיון של ארגוני נשים מהערים הפלסטיניות המרכזיות להביא לשינוי בנושא השוויון המגדרי, אך הן ניתפסו על ידי הנשים הכפריות והנשים במחנות הפליטים כ"זרות ומתנשאות". היום יותר אי פעם, אף צעיר עירוני, בן המעמד הבינוני ומעלה אינו מעוניין להתחתן עם צעירות מהכפרים ומחנות הפליטים, הן נתפסות לדבריהן כ"מוצר פגום".

במשולש הכוחות משפחה – מדינה – רחוב, שתי הצלעות (המשפחה והישות הסמי מדינתית) נפקדות או צולעות ואינן ממלאות את ייעודן כפי שהצעירים והצעירות הפלסטינים היו רוצים לראות ולכן הצלע השלישית, הצלע של הרחוב, הופכת יותר ויותר לנוכחת ודומיננטית – ולתוכה מתנקז כל הזעם שהצטבר במשך 15 שנה מאז ההתקוממות הפלסטינית האחרונה בגדה המערבית וברצועת עזה.

יש קווי דימיון במעורבות הנשים בהתקוממיויות הפלסטיניות הקודמות (1987 ו-2000 ) ובגל הטרור הנוכחי. רובן צעירות, משכילות, רווקות ותושבות יהודה ושומרון, ובכל ההתקוממויות הן עושות זאת בתגובה להדרתן בארבע מערכות השיח שפורטו לעיל. הן יוצאות לטהר את שמן על רקע כבוד המשפחה, הן יוצאות לנקום מותו של קרוב משפחה או מאסרו על ידי צה"ל, הן קוראות תיגר על סכסוכים עם האב, הבעל או האח שלא התירו להם ללמוד או להתחתן עם בחירי ליבן, והן קוראות חמס על הייאוש בחייהם תחת כיבוש ישראלי ממושך.
החידוש הגדול בגל הטרור הנוכחי הוא בכך שהפעם, בניגוד להתקוממויות הקודמות, הן אינן נשלחות על ידי הגברים הפלסטינים בתשתיות התנט'ים והפלגים האסלאמיים, אלא הן יוצאות באופן עצמאי על אפם וחמתם של הגברים.
בעבר הנשים הפלסטיניות קיוו שהשתתפותן במאבק הלאומי המזוין תזכה אותן בנקודות זכות, ותאפשר להן ליהנות משיפור במעמדן המגדרי, אך זה לא קרה. מעמדן המגדרי נותר שולי והן נדחקו חזרה אל הספירה הביתית מחשש שנוכחותן ברחוב תפגע בכבוד המשפחה.
היום הן מבקשות להתנער מהכובש הישראלי ומהכובש הפטריארכלי הפלסטיני ברמת המשפחה והמדינה. הן משליכות את "המצלמה", כלי ששימש אותן בשנים האחרונות כדי לתעתד את "החפצתן" (הפיכתן לחפץ ) ואת מאבקן על צלם אנוש, והן אוחזות באבנים, סכינים ובלוני גז המוציאים את קורבנותם מאזור הדמדומים החוצה אל דעת הקהל הבינלאומית, ומאפשרים להן להעמיד את הגברים ששולטים בחייהם באור שלילי במיוחד.
במציאות הזו שבה הבנים והבנות בשנות העשרה וה-20 לחייהם יוצאים אל הרחוב בזעם גדול, וחושפים את ערוות אבותיהם (הביולוגיים והשלטוניים) ברבים, ואת היחלשות סמכויותיהם הפטריארכליות ויכולתם לכפות על ילדיהם משמעת וציות, עלולים להגביר את הנעת הגברים הפלסטינים להשיב את מושכות המאבק המזוין לידיהם, ולארגן מחדש את התשתיות "הגבריות" של התנט'ים (תנועת ה'פתח'), החזית העממית והפלגים האסלאמיים. "הגברים הפלסטינים" לא יוכלו להרשות לעצמם להמשיך ולשבת על הגדר ולאפשר לנשים ולילדים להשיג את מה שהם לא הצליחו זה 15 שנה, לא במאבק המזוין שניהלו ולא במשא ומתן המדיני שניהלו.
באופן פרדוכסלי, ובאין ברירה, הנשים הפלסטיניות עושות מלחמה כדי להשיג שלום ושוויון. נערים ונערות פלסטיניות הופכים את אסונם הלאומי והפרטי לאסונם של הילדים הישראלים, ואולי זה ייצור דחיפות ויעורר את ההנהגות הישראלית והפלסטינית לגלות אחריות משותפת ולטפל מייד באסונם של בני הדור הצעיר בשני הצדדים.